יש לי פציעת ספורט: דלקת כרונית בכתף שמאל. אני מניחה שזה הרגע שכל מי שמכיר אותי על הרפצה מייבב מרוב צחוק לנוכח החלק הראשון של המשפט, אבל כן, יש לי פציעת ספורט. בימים ההם, שהייתי בהם ג'אנקית אובססיבית, התאמנתי גם באופן אובססיבי, ומכיוון שאני חייבת להגזים בערך בכל דבר שאני עושה, עבדתי עם משקולות חופשיות ולא עם מכשירים. אני גאה לציין שבחזה הצלחתי להדוף את המשקל של עצמי, שאמנם אז היה פעוט במיוחד, אך בכ"ז. הייתי מוקסמת מהשינויים שאימון של ארבע פעמים בשבוע, שלוש שעות כל פעם, יוצר בגוף, הקשיות של הגוף הייתה מקור לא אכזב לגאווה, והמלתחה שלי החליפה את עצמה לחולצות בטן בלבד, שיראו את הקוביות. מי ששילמה את מחיר האובססיה זו כתף שמאל.
כל פעם שאני מאמצת את הכתף הזו טיפה מעבר לראוי, והראוי יכול להיות גם הקלדה נמרצת, אני מוצאת את עצמי מתפתלת מכאבים כמה ימים, כשאני מרוחה במשחות מצחינות במיוחד, ומנסה להזיז את הכתף כמה שפחות, עד יעבור זעם.
אז עכשיו אני בתקופת הזעם, מה שגורם לי להרהורים פולוסופיים רדודים במיוחד, על חוסר התוחלת שבספורט, ועל איך ברור לגמרי שמונדייה מתנגד נמרצות לזה שאני אתעמל. בקיצור, אם תראו ברחוב בחורה גמדית, שמפיצה עננת צחנה בריח "בן-גיי" והיא מעסה לעצמה בעצב את הכתף, תבואו להגיד שלום.
היה חלק שני לפוסט, כמקובל, אבל כואבת לי הכתף מכדי להקליד, שוין, אני בתאונת עבודה, בחיי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
