לשאוף לנשוף

בתרגום תמיד היה משהו שהקסים אותי. לא כמו בכתיבה עצמה, אבל התחומים מאוד קרובים בעיני. לימודי התרגום הם גם הדבר היחיד שהתעקשתי עליו למרות כשלונות רצופים – פעמיים ניסיתי להתקבל וסורבתי, לבסוף פניתי לבית ספר אחר, וסוף סוף הסכימו לקבל אותי. קשה לי לתאר כמה זה לא אופייני לי. קשיים לא קיימים בעולם המוגן שלי, אני מתעלמת מהם, אבל משהו באפשרות הזו, להעביר דברים משפה לשפה; הייתי חייבת.

קל להבין את סוד הקסם שהמקצוע הזה הילך עלי, העולם שלי מורכב כמעט במלואו ממילים, רוב האינטראקציות האנושיות שלי כתובות, אני מעבדת דברים באמצעות הכתיבה, אני חושבת כאילו אני אמורה לכתוב את המחשבות, וכשאני קוראת אני לא מדמיינת מה שאני קוראת, רק המילים נמצאות שם.

למרבה הצער הסתבר שאני לא מתאימה להיות מתרגמת. אני מוכשרת, אבל חסרה לי האישיות האנאלית שאמורה להיות מאפיין בסיסי של מתרגם טוב – נוקדנות בלתי מתפשרת, יכולת לקרוא אותו טקסט שוב ושוב תוך בהקפדה גדולה, מודעות לחוקים לשוניים, הידיעה שצריך לחפש במילון כל מילה שאינה נהירה לחלוטין, בקיצור, אני, שחפיפניקית לגמרי, מה לי ולכל הדברים האלה?

כשהתחלתי להבין שאין לי אישיות תרגומית, גיליתי תחום חדש, תיאוריה של התרגום, ושם מצאתי את עצמי. אנשים נוטים לא להבין את ההתלהבות שלי. כולה תרגום. כאילו יופי, לוקחים מילה, מחפשים במילון, כותבים, תרגום, תודה רבה, שלום. מסתבר שזה לא כזה פשוט. מי שאוהב לקרוא ויש לו רגישות לשפה כנראה ימצא את עצמו עומד מול טקסט מתורגם וחושב לעצמו, "שילמו לו כדי לייצר את הזוועה הזו?", או מול תרגום אחר, או רץ לתחילת הספר, לבדוק מי הצליח לעשות את זה כל כך נפלא.

יש בתחום הזה העדפות שונות. אנשים מבוגרים יותר, נגיד, בני 45 ומעלה, אוהבים נורא תרגומים "יפים". הם רוצים תרגום בשפה גבוהה, מלא פוזמקאות, תרכוסים, אנפילאות ולסוטות. הם גדלו על תרגומים של אמציה פורת וחבורתו, שהיו משוכנעים שלמתרגם יש תפקיד חינוכי -  והוא להעשיר את שפת הקורא. המגמה הזו התחילה, להשתנות באמצע שנות ה-70, כאשר הנאמנות עברה מהשפה ה"יפה" וה"תקנית", לשפת המקור. זאת אומרת, התחילו ניסיונות להעביר את רוח היצירה המקורית, גם כשהיה בה סלנג, שפה נמוכה או קללות.

אני מעדיפה את אסכולת הנאמנות למקור, ואני קצת משועשעת בכל פעם שנוצר דיון ביני ובין חסידי השפה ה"יפה". לא מזמן ערכתי השוואה קצרה בין שני התרגומים של "הדבר", לקאמי, ואחת התגובות הייתה שהתרגום הראשון, של רטוש, הרבה יותר שירי מהתרגום הז'ורנליסטי של המרמן. למרות שהתרגום של המרמן הרבה יותר נאמן לשפה היבשה, העובדתית של קאמי, עדיין, יש אנשים שמעדיפים דברים שכתובים "יפה".

לפעמים אני חושבת שמתרגמי האסכולה העתיקה גרמו לקוראי התרגומים עוול גדול. כמה אנשים ניסו לקרוא את התרגומים של אמציה פורת וכשלו מול הצורך לגשת למילון שוב ושוב, או להתמודד עם מילה שפורת המציא, ושאין לה הסבר אפילו במילון? וכמה קוראים היו משוכנעים לגמרי שהם קוראים תרגום ובעצם הם קראו את הפרשנות של המתרגם לספר המקורי? כמובן, יש שיגידו, ובצדק, שכל תרגום הוא מעשה פרשנות, אבל החירות שהמתרגמים לקחו לעצמם אז הייתה הרבה יותר גדולה, אפילו מוגזמת.

מצד שני, אולי לולא הייתי קוראת בילדותי תרגומים נושנים ומלאי מילים קשות, השפה שלי הייתה כיום הרבה פחות עשירה? אולי בעצם אנשי האסכולה הישנה עשו לי טובה בזה שחשפו אותי למילים שקיימות רק בתרגומים?

ובפעם הבאה – תרגום ואידיאולוגיה.