כינוי:
Xanty72 בת: 52 פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2003
משהו מסתתר מאחורי המסכה?
יומיים אחרי שהוא עזב הלכתי לרופאה בקופת חולים, שתיתן לי כדורי הרגעה. אני אוהבת סמים אהבת נפש. מכל הסוגים, חוקיים ולא חוקיים, טבעיים, כימיים, הכל. אחרי שנים ארוכות של צריכת סמים מסמים שונים, האפשרות לשנות את מצב התודעה שלי בעזרת עזרים חיצוניים עדיין מקסימה אותי. עכשיו אני עצובה, עכשיו אני לוקחת כדור והופכת מאושרת, פתאום אני מכניסה משהו לאף ויש לי בטחון עצמי מטורף, ואז אני שמה קוביית סוכר ספוגה באסיד על הלשון, וממלכת הראציונאליות הופכת לבחורה של חוויות רוחניות, שלא לדבר עם הסמים שהטבע יצר בשבילי, החל מגאנג'ה וכלה בפטריות. אני לא פוחדת מסמים, כל דבר חדש שאני מגלה הוא הזדמנות להרפתקה אחרת.
אבל במצבי משבר? אני אוהבת סמים רפואיים, כאלה שהושקעו מיליוני דולרים בפיתוח שלהם, וה-FDA נשבע באם-אמא שלו שהם באמת יכולים לשפר את מצב הרוח. פרוזק, קסאנקס, ואבן, כאלה. טוב, האמת היא שבכל פעם שאני מקפיצה קסנקס לחלל הפה החרדתי שלי, אני משועשעת מהאירוניה שבידיעה שבאישור רפואי או לא, הדבר הזה הרבה יותר מסוכן מהסמים הלא חוקיים למיניהם.
בקיצור, נכנסתי אליה בוכייה, ובשברי משפטים, בין גיהוק בכי אחד למשנהו הצלחתי לפלוט שהחבר שלי עזב אותי, ושאני לא מצליחה להפסיק לבכות. מייד היא התמלאה אמפטיה, במבטא רוסי כבד, ואמרה,
"את תדעי לך, כל מה שקורה, קורה בשביל סיבה טובה. רואים את בחורה רגישה, יש אנשים, כמו אלפנטים! כלום הם לא מרגישים, את תראי, הכל לטובה, בינתיים אני רושמת לך עשרים קסנקס, ואת רואה איך מצב רוח שלך משתפר, ולומדת, שהכל לטובה". הנהנתי בבכי, וקיבלתי את הכדורים שלי, ולא מהחומר הפשוט, לא לא, אני קיבלתי מהעשרה מ"ג, משהו משובח.
אחר כך רציתי למות, התחלתי שוב לקחת פרוזק, הזדיינתי עם מישהו אחר, רזיתי נורא, ודברים התחילו להיראות בסדר, לא שוס, אבל בסדר. וכשהפסקתי לרצות למות, וחזרתי להיות שוב בחורה אמפטית ומנומסת, התחלתי לתהות מה מרגישים האנשים האחרים. מה הם מסתירים מאחורי החיוך המתורגל? יכול להיות שגם לבחורה שקנתה ממני זה עתה חולצת בית ספר לילד שעולה לכיתה א שברו את הלב לפני שבוע? ואולי הבחור שבא לעשות את יציקת הבטון לחצר האחורית בגד באשתו לפני כמה ימים והמצפון הורג אותו? ומה עם הרוקחת שבעלה מת לפני שבועיים, היא מרגישה כמו שאני הרגשתי כשהוא עזב? או אולי היא עצובה יותר? ומה מרגישה ע. כשהיא מחכה במתח לתוצאות בדיקת מי השפיר? ומה היה קורה אם כולנו היינו יכולים, אפילו למשך זמן קצרצר, לוותר על המסכות? אם הייתי יכולה באמצע הרחוב לפרוץ בבכי ולהגיד לאיש הראשון שעובר - "כואב לי נורא, הוא עזב ואני עוד לא הייתי מכונה לזה".
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
