כינוי:
Xanty72 בת: 52 פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2003
מוות לפסיכולוגיה?
בטיפולים פסיכולוגיים אני רצה למרחקים בינוניים, הפעם הראשונה הייתה אי שם בכיתה י', כי כתבתי ביומן שאני רוצה להתאבד, ואמא שלי חשבה שאני מתנהגת בצורה מוזרה, אז היא קראה לי היומן, והופ הופ שלחה אותי לדבר עם מישהי. דווקא נחמדה היא הייתה, אבל היא רצתה שאני אאסוף בשבילה חלומות, כדי לעזור לה להיכנס לתת ההכרה שלי, ואני לא רציתי אותה שם. אחר כך היא אמרה שאני בסדר גמור. מטומטמת. אני מתחרמנת עם כל השכבה בשביל קצת צומי, והיא חושבת שאני בסדר. שם גיליתי שאפילו אנשים מקצוע שאמורים להיות מיומנים נופלים בפח מראה הילדה האשכנזיה הטובה שלי. (אולי שם התחלתי לחרוט? כדי שעל הבשר שלי יהיה כתוב בפירוש שאני ילדה רעה, מורדת שכזו?)
אחר כך היה את הבהמה בחיפה. בהוויוריסט הוא היה, ולא האמין שאני בדיכאון, כי הוא לא מצא סיבה. ביופידבק הוא ניסה עלי, האוויל.
אחר כך הגיעה א. בחרתי בה כי היא גרה קרוב מאוד אלי. התברר שהיא פסיכולוגית של ילדים, שזה בדיוק מה שהייתי צריכה אז. הייתי אצלה חצי שנה, עזבתי לשנה כדי להשתגע, וחזרתי אליה משוגעת, רזה וכבויה. אז היא? הופ הופ שלחה אותי לפרוזק. שנתיים וחצי נשארתי אתה, ואחרי ששעמם לי להאשים את ההורים שלי בכל מה שקורה לי, ואחרי שהבנתי למה אני מרגישה צורך לחרוט לעצמי בבשר, מה שלא מנע ממני להמשיך לעשות את זה, עזבתי.
עברו מאז שנתיים. חזרתי אליה לפגישה אחת כשלא ידעתי אם אני רוצה להיות חברה של אפי או לא, ועוד שתיים כי ניסיתי להבין מה קורה במערכת היחסים שלי אתו. כשהוא עזב הרגשתי שהיא בגדה בי, מה, היא לא יכלה לדעת מה הוא עומד לעשות? אבל חזרתי אליה לעוד פעם, כדי לנסות להבין. בכיתי רוב הפגישה, אבל גם מבעד לבכי הבנתי שאני כבר לא מאמינה בה, שהיא לא יכולה לעזור לי יותר. נראה לי שהפסיכלוגיה נתנה לי כל מה שהיא יכולה לתת. זו תחושה מפחידה. ואם יהיה משבר, לאן אפנה עכשיו?
מישהי הפנתה אותי לשיטה טיפולית, משהו יותר רוחני כזה (נא לקרוא ruhni), ושם שואלים את הגוף שלי שאלות, ופתאום הרבה יותר ממוקד לי. אני חושבת שנמאס לי לחשוב, לנתח, לנסות להסביר, לנוע בלופ אינסופי של סיבה ותוצאה. אותי? תעזבו בשקט, תשאלו את הגוף שלי, הוא זוכר הכל, הוא יודע הכל, תקנו את הגוף ותקנתם אותי. תנו לתודעה שלי לנוח, נמאס לה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
