כינוי:
Xanty72 בת: 52 פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2003
חלק ב.
מסתבר שאפשר להתרגל לכל דבר, ממש לכל דבר. טוב נו, אולי לא לכל דבר, כמעט להכל. אני התרגלתי לצחצח שיניים מדי לילה, וזה התחיל רק לפני שלוש שנים. אולי פעם אני אתרגל לפתוח את הבוקר במאה כפיפות בטן, מי יודע?
כמעט התרגלתי גם לחיים בלי אהבה. משפיל, להתחנן למגע, ולצפות שמישהו ששונא שנוגעים בו ידע איך לעשות את זה. במשך שנה וקצת הרגשתי איך הנשמה שלי מתכווצת, וכפיצוי הגדלתי את הגוף. כל פעם שעברתי מול חלון ראווה ניסיתי לזהות את השמנמנה שמולי, אבל לא ממש הצלחתי. אני? סליחה, לא? אני רזה, תמיד הייתי ותמיד אהיה, אז מה עם המראה, המשקל, הבגדים שלא עולים אומרים אחרת? אבל מה יכלתי לעשות? ממילא הוא לא רצה לגעת בי, איזה תענוג חושני נשאר לי חוץ מאוכל, על מה היה לנו לדבר כבר? על אם הקרפצ'ו היה מספיק דק והסביצ'ה חמוץ מדי?
"תבגדי" ואללה, אבל לא רציתי לבגוד, לא רציתי שקרים, כאילו שכל השקרים המנומסים האלה, הזיופים שלי בזיונים הנדירים שלנו, לעשות כאילו לא אכפת שמייבשים את הגוף שלי; פחות או יותר גרועים מאשר לתת למישהו אחר לגרום לי לנהום מעומק הבטן? לא יודעת, המון דברים אני לא יודעת. פחדתי פחד מצמית להיות לבד. לפני כמה שנים ישבתי מולה וצעקתי, "אבל למה שמישהו נורמלי ירצה אותי?!". ופתאום מישהו נורמלי רצה, וניסיתי לצקת את עצמי בדמות שהייתה אמורה להיות לי. בדרך שכחתי שהוא התאהב בי בגלל מי שאני ולא בגלל מי שניסיתי בכוח להיות, ומרוב מאמץ לעשות כאילו הכל בסדר שיקרתי לעצמי עוד ועוד.
ביום שנגמר התקשרתי לשחר לבכות. חודש אחר כך, כשעדיין העצב חלחל בי, אבל הבנתי שאני אתגבר, הוא התקשר שוב. אמרתי לו שיבוא אלי, ישעשע אותי קצת. מוזר להיפגש עם מאהבים ישנים, בייחוד כאלה שהיה מצוין אתם, הידיים רגילות לגעת, אבל המבוכה מטרידה.
דווקא הוא לא התנהג במבוכה, מהשניה שהוא נכנס לחדר הוא לא הפסיק ללטף, להתחכך, לחבק. היה לי מוזר, מה פתאום מישהו רוצה לגעת בי? מה קורה כאן? מתי הוא יזיז לי את היד ויגיד, "לא, לא נעים לי איך את נוגעת". הרגשתי שאני עושה משהו לא בסדר - הוא היה אמור להיות הגבר האחרון שאשכב אתו, מה פתאום מישהו אחר נוגע בי עכשיו? מצד שני, ידעתי שאני חייבת לשבור את מחסום הגוף, להבין באופן פיזי שהוא כבר לא יחזור.
כיביתי את האור, כי ככה התרגלתי בשנה האחרונה - אסור לראות את הגוף, הגוף הוא מקור לבושה - והתקרבתי אליו, ולמרות יסוריי המצפון, והצער, הגוף שלי הגיב. הגיב. הגיב. שחר ליטף, ונישק, וחיבק, ונגע, וליקק, והרגשתי איך העור שלי מתעורר.
הפעם ההיא לא הייתה מושלמת, היה צל מעל המיטה, אבל הלשון שלו בכוס שלי, סוחטת ממני גניחות, הידיים שלו בכל מקום, מצמררות ומגרות, הזין שלו בתוכי, כשהעונג כבר כאב, ותשוקה, אמיתית, לא כי צריך, כי רוצים, כל כך רוצים. פתאום שמעתי נהמה, עמוקה כזו, כמו של חתולה מורעבת שרואה אוכל (אוח, איזה דימוי בנאלי), וכששמתי לב שהנהמה הזו יצאה ממני, הבטחתי לעצמי שאני לא אתן לאף אחד לקחת אותה יותר.
אחר כך שכבנו ערומים על המיטה, באור, הוא מלטף ברפרוף, ואני משחקת לו בביצים, נהנית למשוך את העור הברווזי שלהן, וכמעט בכיתי מרוב הקלה, זכרתי איך זה אמור להיות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
