לשאוף לנשוף

כשהאיש בבית העלמין אמר "התכנסנו כאן... אריאלה ליברמן." חייכתי לעצמי. אראלה שנאה כשקראו לה אריאלה. כמה שהיא הייתה עדינה, זה היה מוציא ממנה נביחה מיידית "אראלה, לא אריאלה!" מישהו מהמשפחה כנראה נבח על האיש, כי הוא מייד תיקן את עצמו, "אראלה, אראלה". 

לא הכרתי אותה המון זמן. 6-7 שנים כזה. אחי, יאיר, חבר ילדות של בנה הצעיר, חנן. אני הכרתי את בתה האמצעית, יעל, דרך הזעיקים שלנו. קודם נפגשנו בקופ"ח, שתי פילות הריוניות מוניטור לצד מוניטור, טליה הקדימה את תומר ביומיים. הם עשו קורס עיסוי זעיקים יחדיו, ומאז אנחנו בקשר. אבל פה זה אשקלון, גם כשלא מכירים, מכירים. 

אראלה הייתה אריסטוקרטית אמיתית. לא רק יחסית לאשקלון. אפשר היה להזמין אותה לארוחה אצל מלכת אנגליה, והיא הייתה יודעת בדיוק איך צריך להתנהג. תמיד קצת הערצתי אותה, כמה חשוב היה לה שהכול יהיה נאה ונעים, הידע שלה, החיבה לתרבות ולמוזיקה, ויחד עם זה, המון אנושיות והומור. היא אהבה את המשפחה שלה במסירות אבל לא בהתבטלות, וזה עוד משהו שאהבתי אצלה. כולם חשובים, וגם היא. כל פעם שנפגשנו זה שימח אותי, ואני מקווה שזה שימח גם אותה. 

היא ניצחה סיבוב ראשון של סרטן, והפסידה בשני. זה היה מהר, מהר מדי. רק חיכיתי שתעבור לי ההצטננות ואוכל לבקר אותה, לא הספקתי. עד עכשיו זה מכעיס אותי, שהצטננות מפגרת מנעה זאת ממני, ובחיי שלא השתמשתי בהצטננות כבתירוץ, לא רציתי לסכן אותה. 

מאות ליוו אותה בדרכה האחרונה, ורובם נשארו המון זמן לצד הקבר, מסרבים להיפרד לגמרי. מעולם לא ראיתי את האולם מלא כל כך. מסתבר שבדרכה השקטה והאצילית, היא נגעה בהמון אנשים. 

לצערי, אני לא מאמינה בחיים שאחרי. אלה בדיוק המקומות שבהם הייתי רוצה קצת אמונה.  טוב שהסבל נגמר, מצטערת שלא זכינו לעוד זמן איתה, ושמחה שזכיתי להיות חלק, גם אם קטן, מחייה.