לשאוף לנשוף

אני לא יודעת אם הספקתי לספר, אבל אחי, היקר באדם, הזמין אותנו אליו לפסח בק"ק דטרויט. נסענו אליו עם תחילת חופשת הפסח, והיינו שם עד יום ראשון. היה מגניב, קר מאוד, הבנות ואני ממש נהנינו.

אבל זה לא סיפור המתח, סיפור המתח המותח מתחיל ממש עכשיו. 

אבל הסוף טוב, כן?

התכנית הייתה לנסוע למוזיאון הילדים במנהטן. טליונת מעולם לא נסעה בתחתית, לכן תרגלתי איתה מה עושים אם היא יורדת לרציף ואני נתקעת על הרכבת (מחכה בתחנה בלי לזוז שאחזור אליה) ואם אני יורדת והיא נתקעת (נוסעת עוד תחנה, יורדת ומחכה לי). כדי להגיע למוזיאון היינו צריכות לנסוע עד טיימס-סקוור ושם להחליף לרכבת שתיקח אותנו למוזיאון עצמו. הצוות כלל את טליה, הללי בעגלה ואני. 

 עמדנו קרוב לדלת, כדי לא לפספס את הירידה.

הרכבת עצרה, תמרנתי את ללי לעגלה, והאצתי בטליה שתצא. טליה הקפידה להיות מאחורי, וכך, בשנייה, יצא שללי ואני יצאנו מהרכבת וטליה נשארה עליה ואני ראיתי את הדלתות נסגרות והרכבת נוסעת ועליה לולו, בוכה בוכה בוכה. 

נסעתי עוד תחנה, בתקווה שהיא זכרה את השיחה שניהלנו. לא זכרה. 

נסעתי עוד תחנה. אין לולו. 

הסתכלתי סביב, וראיתי שיש כפתור שכתוב עליו חירום, לחצתי.

אמרתי לאישה שענתה שאיבדתי את הבת שלי. 

"גברתי, איבדת ילדה בת חמש?" 

"לא, איבדתי ילדה בת שבע." בלב תהיתי אם יש להם מאגר של ילדות אובדות לחלוקה.

התברר שזו אותה ילדה. היא אמרה לי לחזור ל-42, לחפש את היציאה המזרחית ושם היא תחכה לי. נוכח התגובה שלי היא הצליחה להבין שהכישורים הקוגניטיביים שלי מחוקים, ואמרה לי פשוט לרדת ולפנות לכל גורם שייראה לי רשמי.

ירדתי ב-42, עליתי במדרגות, ושם עמדו ארבעה שוטרים, שני אזרחים, ואחת טליה בוכה בוכה בוכה. 

ברגע שראיתי אותה הקיפאון שנחת עליי התפוגג והתפרקתי לגמרי, וכך שתינו עמדנו ובכינו בכינו בכינו. 

באותו יום לא נסענו למוזיאון, אלא לחנות הגדולה של טויס אר אס בטיימס סקוור, שלא הצריכה נסיעה נוספת בתחתית. 

ולקרדיטים: שני האזרחים היו שני אנשים שהיו על הרכבת וראו מה קרה, הם חזרו איתה לתחנה ב-42, וחיכו עד שאני הגעתי. גם אחרי שהיא כבר הייתה עם השוטרים הם לא זזו משם.

בכלל, אנשים היו נחמדים אלינו בצורה יוצאת דופן. אני לא מדברת על אדיבות נעימה, אני מדברת על זה שהם ממש יצאו מגדרם כדי לעזור לנו. מסתבר שמשתלם לנסוע לחו"ל עם שתי ילדות ממש חמודות.