אני מרגישה שאחד התפקידים החשובים שלי כאמא הם לנכש את העשבים השוטים שמערכת החינוך שותלת בנפשה של בתי. אני לא מדברת על עניינים שערורייתיים כמו הגננת שאמרה לה שיענים יכולות לעוף אם הן יתפסו מספיק תנופה קודם - זה סתם מצחיק. אני מדברת על חינוך שלעיתים נוגד את כל מה שאני מאמינה בו.
בית הספר של טליונת הוא בי"ס תל"י (תגבור לימודי יהדות) לכן ארוחת עשר נפתחת בברכת המוציא.
היא לא סיפרה לי את זה. הילדה שלי יודעת שאני מתחרפנת כשאני שומעת ענייני דת, אבל זה נפלט לה.
"אלוהים לא מוציא שום לחם מן הארץ!" התמרמרתי "בני אדם עושים את זה בעבודה קשה קשה קשה!"
"אסור להגיד אלוהים, צריך להגיד אלוקים."
"אלוהים אלוהים אלוהים, הנה, אני גם אומרת יהוה ולא קרה לי כלום."
וטליונת מסתכלת עליי במבט דואג, לוודא שאכן לא יורד ברק מהשמיים.
"הערבים הרעים רוצים לקחת לנו את המדינה בגלל זה הם יורים עלינו טילים."
"תראי, זה פתוח לדיון, בינתיים אנחנו לקחנו להם את המדינה ומהם מתים יותר."
על השואה היא יודעת שהיו גדרות חשמליות (?) ושמתו שישה מיליון אנשים.
"לא שישה, טליונת, שישים מיליון, עוד המון אנשים מתו במלחמת העולם השנייה, אנחנו לא כאלה מיוחדים."
אבל אולי אני לא הוגנת כלפיה. אחד הדברים הקשים ביותר אצלי זו חוסר היכולת להאמין. אין כוח עליון, אין על מי להישען. אני גם יודעת שלו הייתה לי היכולת להאמין החיים שלי היו טובים יותר, אז למה אני כל כך נלחמת בניצני האמונה האלה? למה לנסות להכריח אותה להיות אני? למה אני לא מצליחה להתאפק?
אה, ולמרות כל זה רשמתי את ללי לגן ממ"ד בשנה הבאה. למה? כי הגננת שטליה למדה אצלה לא מקבלת בני שלוש, הגננת בגן הקרוב לא לטעמי, והגננת של הממ"ד עדינה ומקסימה. דיסוננס זה כאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
