לא צפיתי בסרטון ההתפרעות בעקבות השוקולד. לא צפיתי בסרטון האמא המתחרפנת כי לא נתנו לילדה שלה לעלות למגלשה. לא צפיתי בסרטון המשוגעים באילת. תחשבו שצריך להתאמץ מאוד כדי לא לצפות בדברים האלה. כשהם מתחילים להתגלגל ההמנעות היא אקטיבית, לברוח לברוח לברוח.
למה אני לא צופה בזה? כי אני לא אוהבת שמעמידים אנשים למשפט ההמונים. ההמונים אינם שופט ראוי.
אני יודעת שאני מנסה להיות אדם טוב, מנומס ואדיב, אין הרבה סיכוי שאני אאבד את זה לגמרי, בעיקר לא בפרהסיה. אבל היו כמה פעמים, בעיתות מצוקה ולחץ גדול, שמצאתי את עצמי במצבים שבהם הייתי, אהמ... לא במיטבי. היו כמה פעמים בהן התחפפתי, בעיקר במפגשים עם ביורוקרטיה. התחושה שעומד מולי קיר שלא מוכן לעשות מילימטר כדי לעזור, של התחפרות קטנונית בתקנות במקום שאפשר להושיט יד מוציאה ממני צד לגמרי לא פוטוגני. המחשבה שמישהו יצלם אותי ברגע כזה, ואז אלפי אנשים שלא מכירים אותי, שלא יודעים מי אני בדרך כלל, ושאין להם מושג מה קרה לפני ההתחרפנות, יקבעו עליי דעה נחרצת בגלל רגע של קושי היא בלתי נסבלת.
אני לא רוצה שישפטו אותי בכעסי. אני משתדלת לא לשפוט אחרים בכעסם.
אה, ואם תהיתים, אני גם לא צופה בסרטונים של עריפת ראשים, התעללות בתינוקות / קשישים / בעלי חיים ושאר חסרי ישע. אבל זה לא ממניעים נאצלים, אלא כי האימה נחרתת, ואני לא יכולה להתמודד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
