כשראיתי לראשונה צילום של מאי פטאל הדבר הראשון שהגבתי אליו זה היופי שלה. היא באמת יפה בצורה יוצאת דופן.
אחר כך קראתי את דבריה, ורק רציתי למחוא לה כפיים. איזו אישה אמיצה.
הסיפור שאני מספרת לעצמי הוא שספגתי כמות קטנה יחסית של הטרדות. אין לי מושג למה זה. אולי אני אדישה יחסית לקריאות ברחוב. אולי אני משדרת משהו קצת אטום. אולי אף פעם לא הייתי ממש תלויה לרווחתי בגבר, מה שהרחיק אותי מעמדת חולשה. אין לי מושג, בורכתי.
אני לא יודעת מה זה להגיע למקום עבודה ולפחד מאיזה משמשן. כאילו, היו משמשנים, אבל לא בעמדות סמכות. זה הופך את פגיעתם להרבה פחות גרועה. עדיין, לפני איזה... שנה בערך נכנסתי לחנות ולא היה לי ברור אם המוכר של ממשמש או במקרה נוגע בי, וההרגשה המטונפת הייתה כולה שלי, כולל הבלבול - למה לא אמרתי כלום? ואולי אני הוזה ולא אמורה לעשות עניין?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
