זה תמיד אחד הדברים שבדרמות משפטיות, בשלב הערבויות, הסניגור אומר: לנאשים יש קשרים בקהילה, הוא לא יברח.
פעם לא היו לי קשרים בקהילה. גרתי באשקלון, אבל לא ממש הייתי כאן. זה לא שהשתדלתי לא להיות כאן, פשוט, לא הייתי כאן.
ואז נולדה טליונת.
ובהתחלה עדיין לא היו לי קשרים בקהילה.
האמהות בגן היו קצת פוסטמות, ואני, יש לי מצב משפחתי לא זוגי, אז מה לי ולהן?
טליה גדלה, ופתאום האמהות בגן היו פחות פוסטמות, והיה לי על מה לדבר עם זאת, ועם זאת, וגם עם זאת.
נולדה אחת הללי, ונהייתי גננת.
ופתאום עבודה, ואנשים שקשורים לעבודה, וקולגות, ואמהות, ואני כבר לא תלושה.
אני זוכרת כמה קשתה עליי הבדידות. זה שאין לי ממש עם מי לצאת לשתות קפה, שכל מי שאני מכירה הוא מכר מהעבר.
גם עכשיו חיי החברה שלי לא סוערים. אני לא טיפוס של חיי חברה סוערים, אבל כן, יש לי עם לשבת בבית קפה, וברחוב אני פוגשת אמהות מהגן של הילדות, או אמהות של ילדים בגן שלי, והכול הרבה יותר קיים. אני יותר קיימת כאן.
נכון, הכול עם רגל על הברקס, כי צריך להיות נורמלית, אבל אין מה להתלונן על זה, אין הרבה אנשים שאנחנו אתם בלי רגל על הברקס, לא צריך להיות חמדנים.
קודם הייתי לבד.
אחר כך הגיעה ילדה.
הגיעה עוד ילדה.
והן קשרו אותי לקהילה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
