לשאוף לנשוף

בשבוע שעבר כינרת הייתה בחנות. כינרת הייתה שכנה שלנו כשגרנו ברחוב גבעתי, היא הייתה האחות הקטנה של גולן ואלון (במלרע), שנורא חיבבו אותי, דווקא היה אחלה בלוק, מתחתיי גר בועז, שהעריץ את האדמה שדרכתי עליה, מולי גרה רחלי, שהתעקשה על תזונה שמורכבת מ-100% תפוחי אדמה, והוכיחה שתזונה חד מאכלית אינה מזיקה כלל, ומעבר לכביש גרה רונית, שהייתה החברה הכי טובה שלי כשהייתי ילדה טובה, כשהייתי ילדה רעה הדס מלאה את תפקיד החברה הטובה.

כינרת צעירה ממני בשש או שבע שנים, אז היא הייתה ילדה מכוערת עם אף ענק, ואחרי ניתוח פלאסטי מאוד מוצלח היא הפכה לאישה יפה, עם בעל וילדה. את הילדה, עדן, היא הביאה אתה לחנות. בחיי, תינוקת מקסימה. בת חצי שנה, ערנית, חייכנית, לא פוחדת בכלל מאנשים זרים, ומוכנה כל רגע לפרוץ בצחוק מדהים של תינוקות. אני אוהבת להצחיק תינוקות, הם קהל הרבה יותר קל מאשר אנשים בוגרים, מספיק שעושים להם "קוקו", והם נקרעים מצחוק. אז עשיתי לעדן "קוקו", וגם עשיתי לה "פפפפפפפפפ" בבטן, ואפילו דגדגתי אותה בכפות רגליים, והיא? לא הפסיקה לצחוק. הרגשתי כמו סיינפלד במיטבו. באמצע המשחק היא עשתה קקי, ומייד החזרתי אותה לאמא שלה, אני כאן בתפקיד הקומדיאנטית, לא המתעסקת בחרא.

הייתה הקלה גדולה בידיעה שאני כאן רק בשביל החלקים הטובים, שיש מישהי שאמורה לטפל באספקטים הפחות ניחוחיים של העניין, אבל זה שוב העלה אצלי את עניין הילדים. אני יודעת שאני רוצה ילדים. נראה לי. לא, לא, אני רוצה ילדים, או שלא? אוף, זו אחת הבעיות שכרוכות ברווקות בגיל מבוגר, ובאפשרות שאולי את הילדים שלי אני אייצר ללא עזרת בן זוג, יש הרבה יותר מקום להתלבטות – אם הייתי מתחתנת בגיל סביר, ילדים פשוט היו חלק ממהלך החיים הרגיל: חתונה בגיל 26, ילד ראשון בגיל 28, שני בגיל 30, שלישי בגיל 32, ואז סוגרים הבאסטה. ברמת העיקרון נראה לי שאני רוצה להתרבות, אני בהחלט חושבת שתינוקות הם דבר מאוד נחמד, מה שאני לא יודעת אם כרגע אני מוכנה לשאת את העול הכרוך בחשיבה על הצרכים של מישהו אחר.

ממנו רציתי ילדים, אבל אני לא יודעת אם רציתי ילדים כי זה מה שרציתי, או שהשאיפה האמיתית שלי הייתה לקשור אותו אלי, ומה יותר קושר מילדים? או אולי, מה שאפילו יותר מפחיד, אני רוצה ילדים כסמל סטאטוס? משהו שבגיל 32 אמור כבר להיות לי? הוגן בכלל ללדת ילדים בתור סמל סטאטוס, או כדי לנסות למנוע את העזיבה של בנזוגך? האמת היא, שכשרק נפרדנו, חשבתי לגנוב ממנו זרע. הוא חומר גנטי מושלם, גם דומה לי פיזית (מה לעשות, אני נוטה להימשך לאנשים שדומים לי), גם מבריק בצורה יוצאת דופן, ממש מה שרציתי. אבל אז חשבתי מה יקרה אם הילד יהיה סוציופט כמו אבא שלו, או שיתייחס אלי כמו שהוא מתייחס להורים שלו, והחלטתי שעדיף ילד מונגולואיד שיודע לתת אהבה, ולא גאון קטן שיסרב לדבר אתי, ירדתי מהרעיון.

עכשיו אני מוטרדת מהעובדה שלא בוערת בי תשוקה לתינוקות, תמיד ידעתי שאני מאוד אינפנטילית, ותמיד זה היה בסדר, מה יקרה אם אני אתבגר עשר שנים אחרי כולם? שום דבר חמור, לא? ופתאום, לאינפנטיליות שלי עשוי להיות מחיר – הסטטיסטיקות אומרות שעוד שלוש שנים יהיה לי די קשה להיכנס להריון, ושהסיכוי למומים מולדים גובר בכל דקה שעוברת. יכול להיות שמבחינה מנטלית אני בת חמש, ובת חמש לא ממש נבונה, אבל השחלות המזוינות שלי בנות 32, וכמה ביציות איכותיות כבר נשארו לי?

עינת טוענת שאין מה להילחץ, שהתשוקה הבוערת לילדים מגיעה מתישהו. אני באמת מאמינה שילדים צריך ללדת רק מתוך רצון עז, אבל מה יקרה אם הרצון העז יגיע לי רק בגיל 39? אולי זה יהיה מאוחר מדי?