לשאוף לנשוף

סיפור האונס באלנבי 40 לא יוצא לי מהראש. לא ראיתי את הסרטים, אני מסרבת לזהם אותי ואותה בצפייה בזה, ועדיין, אני עוצמת עיניים וכל פעם חוזרת לזה - בחורה שיכורה, הרבה גברים, שעות על גבי שעות.

ניסיתי להבין למה דווקא הסיפור הזה כל כך מדכא אותי. נראה לי שזה קרוב מדי אליי הביתה. 

לפני המון המון שנים הגיע להופעה באלנבי 58 דיג'יי שממש אהבתי, פול ון דייק. 

אני זוכרת שנעלתי מגפיים ממש גבוהים, עם עקבים כ-א-ל-ה. לא זוכרת מה לבשתי, סביר להניח שזה היה משהו די פרובוקטיבי. זו הייתה תקופת המועדונים, אופנת המועדונים הייתה מאוד נועזת, והיה לי גוף יפה שאהבתי להראות. באותה תקופה גם התאפרתי בצורה מודגשת ונהניתי מתשומת הלב. זה היה הרבה הרבה לפני שהפכתי לדודה המשעממת שאני היום.

הגעתי למועדון די מוקדם, ניגשתי לבר והזמנתי ודקה תפוזים. לא ברור מה בדיוק קרה, ההימור שלי הוא שהאלכוהול היה מזויף, אבל ברגע שגמרתי לשתות את הדרינק האחד והיחיד הזה נמחקתי לגמרי. גררתי את עצמי לקומה השנייה, היכן שהיו ספות, והשעות שלאחר מכן הן זיכרון מטושטש של הקאות, וכניסה ויציאה ממודעות. אחר כך כנראה השפעת המשקה פגה, וחזרתי לעצמי. 

לשמחתי העצומה, לא קרה לי כלום. איש לא ניצל את מצבי, איש לא נגע בי בניגוד לרצוני, למרות שבמצב העילפון שהייתי אז, אני די בטוחה שלא הייתי מצליחה להתנגד. 

אלנבי 58 היה מקום... סליזי. לא סליזי כמו אלנבי 40 (שאותו אני מכירה רק משמועות) אבל סליזי למדי. זו הייתה אחת הסיבות שבגללן אהבתי להיות שם, אהבתי את אווירת הכול מותר, זה היה מקום מפלט מהשגרה ולמרות האווירה המממש פרועה, תמיד הרגשתי שם מוגנת לגמרי - היה לי ברור ששום דבר שאני לא רוצה שיקרה לא יקרה. 

בעודי כותבת את הפוסט, אני מתחילה לחשוב - למה את צריכה לכתוב על זה? עזבי, נו, היית שיכורה, בנס לא קרה כלום, למה לספר שהיית במקומות כאלה? שחררי, ואז אני קולטת שאני עושה כאן האשמת הקורבן לעצמי, בלי שבכלל הייתי קורבן - פתאום אני נבוכה בגלל איך שהתלבשתי, כי שתיתי, כי הלכתי בכלל למקום כה נועז ופרוע. - בעצם אולי אם היה קורה לי משהו זה היה מגיע לי? אולי גם אני הייתי אשמה, כי הלכתי, כי התלבשתי, כי שתיתי?

זה אחד הדברים הכי קשים בתרבות האונס, ההפנמה העמוקה שלה בתוכנו. את האשמה נחפש קודם כל בנו - כי ככה לימדו אותנו שצריך.