חלמתי על ישראל אתמול. חלום מפורט לגמרי, שמסביר לי אפילו איך לאתר אותו, כי איבדתי את שרול לפני שמונה שנים, לא שקודם הוא היה שלי. מדהים אותי שיש גברים שנשארים לנצח חרותים מתחת לעור. זה לא קשור לפרק הזמן שהיה אתם, בחיי שאין לי מושג למה זה קשור. גם אי אפשר לנבא מי יהיה מתחת לעור לתמיד, זה משהו שנחשף רק עם חלוף השנים.
שרול, אני הייתי בת 24, הוא בן 32. כל הזמן כשהיינו יחד, תהיתי, יהיה עוד מישהו שידע לגעת כך? היו, ידעו, אבל אחרת.
היה לו גוף של ילד, ועליו פנים של זקן. כשהזדיינו הייתי מניחה לו יד על הפנים, מרגישה את ההתדלדלות שהגיל התחיל להביא, בטוחה שאצלי בחיים לא יהיה כך. היום כשאני נוגעת לי בפנים, היא שם, מחכה לי מתחת לאצבעות.
שרול עכשיו בן 41 ואיבדתי אותו לפני שמונה שנים. הוא עדיין בחיפה? התחתן שוב? יש לו עוד ילדים? אם ניפגש, אני עדיין אמשך אליו?
החלום היה כל כך דוחק, שעל הבוקר התיישבתי על 144 בנסיון לאתר אותו, גיגלתי אותו, כדי לראות אולי יהיה עליו משהו. לכו תמצאו מישהו שנקרא ישראל משה, מזל שלא קראו לו דוד כהן באמת.
אז לא הייתי מספיק אישה בשבילו, מעניין אם עכשיו אני כבר כן.
מיליון דולר בייבי: חביב, לא יותר.
עמיר לב שר בלוז: לא היה ממש בלוזי, אבל עמיר לב (הט' לא מרשה לי להפסיד הופעות, ואני, צייתנית שכמותי, הולכת)
בפינת, "הידעתם"? - מסתבר שבמקרים מסוימים צריך לשלם מע"מ על כסף שעוד לא הגיע לידיי. אם זו לא שערורייה, אין לי מושג איך שערורייה נראית!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
