אתמול ראיתי את סרטו המדובר של קלינט איסטווד, "מיליון דולר בייבי", ופטרתי אותו ב, "יאללה, פסדר", אבל היום עשיתי סבב ביקורות, וראיתי שכל המבקרים משפריצים עליו ניטים כמו מטורפים, חוץ מהמבקרת של וואלה! אני בהחלט חושבת שלעובדה שזו אישה, יש משמעות בתפיסת הסרט שלה.
כבר ב"מיסטיק ריבר" לא מאוד חיבבתי את איסטווד. הנשים שם הניעו יותר מדי רוע ותככים בתוך העלילה, הן היו הזרם התת קרקעי המעופש שהרס הכול. אז נכון, "מיליון דולר בייבי" אינו סרט ששונא נשים (הללויה!), אבל הוא תפור בתפרים כל כך גסים, כל כך מניפולטיבי וברור מאליו, שאני באמת לא מצליחה להבין ממה ההתלהבות הגדולה. הדלמה המוסרית? (תראו איזה יופי אני נמנעת מספויילרים), דילמה מוסרית בתחת שלי, אז הוא עושה את זה אחרי שהכומר נשבע לו שזה ישלח אותו לגיהנום, ביג פאקינג דיל, הרי כל הקתוליות מבוססת על זה שאפשר למחול על כל דבר, אחרי שהיו לך מספיק ייסורי מצפון.
כל סרט הוא מניפולציה, אני יודעת, אבל אני שונאת, שונאת, שונאת, להרגיש את המניפולציה בזמן שהיא נעשית. אני לא יכולה להרגיש אלא בוז לסרט שבו ברור לי מה יהיה הצעד הבא של הדמויות, ואיזה שורה בדיאלוג תיאמר עכשיו.
סביר להניח שהקקי הסנטימנטלי הזה יכזה באוסקר, בכ"ז, הוא דן בשאלה מוסרית כבדת משקל, אבל אני כל פעם מחבבת את איסטווד הבימאי פחות.
תיקון עצמי: מסתבר שגם אדם עבולאפיה מ-NRG לא חיבב את הסרט. היאח!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
