לשאוף לנשוף

אתמול הסתובבתי בחנות, שהייתה מפוצצת בכל אלה שנזכרו לקנות חולצות בי"ס לילדים ברגע האחרון, ואז הם גם מתלוננים, שמה פתאום אנחנו חסרי סבלנות, ואיזה בלגן יש אצלנו, ושבחיים הם לא יקנו כאן יותר; עד השנה הבאה, כשאותו תסריט בדיוק יחזור על עצמו. מה אבא שלי לא ניסה לעשות כדי למנוע את העומס הזה...השנה היה מבצע מיוחד, שכל מי שמגיע עד ה-15 באוגוסט יקבל על כל מאה ₪ שהוא קונה חולצה בשקל. עזר? זובי עזר, המנוולים הגיעו ב-27 באוגוסט ודרשו את חולצות המבצע. לאחי ההתנהגות הזו גורמת התקפי זעם איומים, הוא יכול לעמוד מול לקוחה ולצעוק עליה, "תגידי, מה את? מטומטמת? את לא מבינה בהצע וביקוש? למה שאני אתן לך חולצות חינם אם החנות מפוצצת באנשים?!?", וכמובן, הלקוחה תגיד שככה לא מתייחסים לקליינטית, ותישבע שכף רגלה לא תדרוך אצלנו יותר. עד השנה הבאה.

תוך כדי הסתובבות ניגשה אלי לקוחה והתלוננה על הבלגן, בחביבות (אני לא אחי, מאוד אני נחמדה, בחיי, תשאלו את אמא שלי) הסברתי לה שזה העונש של מי שנזכר ברגע האחרון, ושאלתי למה היא לא באה קודם. היא הראתה לי את האצבע שלה, שחסר לה הפרק העליון, ואמרה שהיא נאלצה לעבור ניתוח כריתה, מפני שכלי דם בעיתיים גרמו לה לנמק. מייד הבעתי את הצער הנאות, שאלתי מתי היה הניתוח, ולמה, ואם כאב, ואיך היא מרגישה עכשיו, לא מתוך נימוס, אלא כי זה באמת עניין אותי. אחרי שהיא הלכה הבנתי שזה הדבר שאני הכי שונאת בתקופות של דיכאון: אבדן מוחלט של היכולת האמפטית, ושל הסקרנות.

טוב נו, האמת היא שא. טוענת שגם ככה היכולת האמפטית שלי לא משהו, אבל זה לא נכון, אני פשוט יכולה לנתב אותה, לא לפזר אותה על כולם, אלא רק על האנשים שאני מוצאת שראויים לה. למשל, אם מישהו עבר ילדות עשוקה ובגלל זה הוא גדל להיות חרא של בנאדם, אצלי הוא לא יקבל נקודות זיכוי בשל ילדות עשוקה, אני באמת מאמינה שאנשים יכולים לבחור, ושבשלב מסוים מי שבוחר להיות רע, צריך לחיות עם התוצאות של זה. א. לא כמוני, אם האמפטיה שלי היא כמו בקבוק מים שאני נותנת לאנשים מסוימים לשתות ממנו, שלה היא כמו גשם, שמרווה את כולם.

אבל לא על זה רציתי לכתוב, רציתי לכתוב על הדיכאון. תמיד הייתי ילדה עגמומית, כזו שיושבת בצד עם ספר ומדמיינת איך דדה מלך הכיתה יתאהב בה. הדיכאון האמיתי, הקליני, הראשון התחיל אי שם בגיל 23, ומאז כבר היו לנו ארבעה סיבובים יחדיו, כשהאחרון היה באמת קצר (השבח לאל).

אין בדיכאון שום אספקט חינני, רגיש או עמוק. את הקישור בין דיכאון ורגישות, או נפש מיוסרת של אמן עושים אלה שקמים בבוקר, מסתכלים מהחלון ואומרים לעצמם, "אוי, מעונן היום, איזה דיכי, אולי אני אכתוב על זה שיר?". אנשים שמכירים את העניין מקרוב מוכנים לעשות הרבה מאוד כדי להיפטר מזה, ואין הרבה דברים מפחידים יותר מאשר להיות שם שוב. התחושה המגעילה הזו, שהכל חסר טעם, ולמה לאכול אם נחרבן אחר כך, ולמה לצאת מהמיטה כדי להתמודד עם עוד יום, ומה היום הזה ישנה בכלל? כן, גם דכאוניים מדופלמים שוכחים שזה יכול לעבור, כשאני נתונה במלתעות המפלצת אני לא יכולה לשכנע את עצמי שזה כולה עניין הורמונלי, ועוד שלושה שבועות התרופות יתחילו להשפיע. נורא מצחיקים אותי אנשים שעושים גלוריפוקציה של העניין. אין שום דבר נעלה באפרוריות הבלתי נסבלת הזו, בתחושת חוסר הטעם הבלתי פוסקת.

אבל אתמול שמתי לב, שיותר מהכאב הכוסס, מפריע לי שאני מפסיקה להתעניין באנשים אחרים. אני נוטה להיות נורא סקרנית בנוגע לאנשים אחרים, יש שיקראו לזה רכלנית, אני פשוט רואה בזה ביטוי קצת מוקצן להתעניינות. אני רוצה לדעת מה קורה להם, מה מניע אותם, על מה הם חושבים, למה, מה משמח אותם, מה מעציב אותם. האמת היא שאני די עלוקה, אחרי שהם כבר לא יכולים לעניין אותי, אני ממשיכה הלאה, אבל בתקופה שהם עדיין מסוגלים לסקרן אותי, אני כולי שלהם, גם אם זה רק לשעה. אני גם מדובבת די מוצלחת, לא כי אני כזו מיוחדת, אלא כי אנשים כל כך צמאים לזה שמישהו יתעניין בהם, שברגע שמופיע מישהו כזה, הם מוכנים לתת הכל, רק שההקשבה הנלהבת תמשך.

וכשאני שוקעת בים ערפילי, כלום לא מעניין אותי, כלום. זה כל כך מתועב, הדברים שהמחלה הזו גוזלת ממני, איך היא הופכת אותי ללא אני, ומותירה מישהי משעממת, מכוערת, טיפשה וכאובה.