לשאוף לנשוף

אני לא יודעת אם זה הספר האהוב עלי, זה בהחלט הספר שקראתי בהכי הרבה גרסאות, בבית יש לי חמש: הגרסא האנגלית הרגילה, אנגלית מוערת, תרגום לעברית מ-1959, תרגום מ-1986, ועוד אחד מ-1999. קצת אובססיבי, מודה.

העניין שלי בספר התחיל שנים לפני שקראתי אותו, כשאמא שלי סיפרה לי שהיא הייתה קוראת אותו בסתר, כי הוא נחשב ספר נורא גס. בגיל 14 רבקה, הספרנית המיתולוגית שלי (ואללה, צריך לכתוב עליה פעם) נתנה לי את הספר, בתרגום הישן, ושככה יהיה לי טוב, לא הבנתי מה אמא שלי קראה בסתר, למה זה נחשב לספר גס, ומצד שני, למה זה נחשב ספר מופתי?

כמה שנים אחר כך קראתי התרגום השני, של דבורה שטיינהרט, וחוץ מהשאלה מה יצא לאמא שלי מזה שהיא קראה אותו בסתר (בכל זאת, תמיד היא יכלה לקרוא את מילר, אם היא חיפשה חומר לפנטז עליו) כל שאלותיי נענו.

יש הטוענים שהספר הוא לא יותר מאשר תרגיל עקר במשחקי שפה, אלי טוען שכל מילה שהומברט אומר היא שקר שנועד לגרום לקוראים לחבב אותו, ואני חושבת שאם כבר מישהו יכריח אותי בכוח להיות על אי בודד, זה אחד הספרים שארצה לקחת (אבל בגרסא המוערת), ולו רק מפני שגם בקריאה עשירית עדיין ניתן למצוא בו דברים חדשים.

הספר הזה מקסים אותי בגלל הגאונות של המחבר. נאבוקוב בחר, ב-1954, לכתוב על נושא שהוא  טאבו חברתי, ולכתוב אותו בצורה שיוצרת הזדהות מוחלטת עם הומברט. כן, אני שומעת אותך שם בשורה האחורית צועק, "גם דוסטויבסקי הצליח לגרום להזדהות עם רסקולניקוב", ואני אענה, ואללה, את רסקולניקוב לא בא לי להכיר, הוא משוגע משעמם, בעוד שהומברט, למרות היותו דמות מגעילה, הוא עדיין אחת הדמויות הספרותיות שהכי בא לי להכיר. ולוליטה מה? לולי הייז לא קיימת, היא כלי בידיו של הומברט, פרחה אמריקאית קטנה שהקוראים מנותבים ללעוג לה, עם האובססיה לפרסומות, לעיסת המסטיק הבלתי פוסקת ומגזיני הקולנוע שהיא מעריצה. בקריאות הראשונות אין לה אישיות בכלל, היא המראה שמשקפת את להטוטי השפה של הומברט. כשחוזרים לרומן שוב ושוב, היא מתחילה להנץ שם, בביישנות, נורא קל להחמיץ את העובדה שלאורך כל מערכת היחסים שלהם, בעצם, למה להיות עדינה? לאורך כל השנתיים בהן היא נאנסה, היא בכתה מדי לילה, את האומללות של ילדה בת 12 שכלואה בידיו של סוטה מין, את ניסיונות ההיחלצות הנואשים שלה, את הידיעה שהיה לה IQ מדהים, שלא בא לידי ביטוי בגלל נסיבות החיים שלה, ואת הגב. דולורס שילר, שלא מוכנה לחזור להומברט, גם לא כשהיא הרה וענייה.

נדמה לי שלוליטה הוא גם אחד הספרים שגברים מוצאים מגרים, ונשים בכלל לא. בעבר נטיתי להזדעזע בכל פעם שמישהו אמר לי שהוא מצא את הספר מחרמן, אבל בסופו של דבר הבנתי שרוב הגברים שקראו אותו הגיבו בתשוקה. כנראה יש בספר פנייה ישירה למיניות הגברית, תאוות הציד, תאור האברים הענוגים והשחומים של הנימפה הקטנה, לא יודעת. יכול להיות גם שקראתי אותו יותר מדי, וקסמיו של הומברט כבר לא משפיעים עלי.

עשיתי עבודה על הספר לא מזמן, על התרגומים שלו (הסבר חלקי לאובססיה), וכששלחתי את העבודה הבטחתי לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני קוראת אותו, אבל יש לי הרגשה שלוליטה ואני נלך עוד דרך ארוכה ביחד, הספר הזה מושך אותי יותר מדי.