לשאוף לנשוף

היום נאלצתי לראות את המספר שלו על הצג שלי פעמיים. לפחות השם שלו לא מהבהב ומעליו כתוב VIP, את זה מחקתי. בפעם הראשונה הוא התקשר כדי להגיד שהוא גמר לרוקן את הדירה שלנו, ושאני צריכה להוציא משם את הדברים שלי שנשארו, ובפעם השניה כדי להזכיר לי להחזיר לשמעון, האחראי על הדירות, את המפתחות.

קראתי פעם ספר על רוצח סדרתי, הייתה תקופה שאלו היו הספרים האהובים עלי, והיה שם ניתוח פסיכולוגרושי של מאפייני האישיות הסוציופטית. היה כתוב שהם לומדים לזייף רגשות, לעשות כאילו. אני לא יודעת אם זה המקרה שלו. הוא כן מרגיש, נדמה לי. ילדים וכלבים מוציאים ממנו רוך, ויש לו צורך מסוים במגע, נגיד, חיבוקי הלילה היו מאוד חשובים לו, ובהתחלה הוא היה מלטף לי את היד (הוא זה שסיפר לי שיש לי בזרוע מחלת עור לא מזיקה שאופיינית לרוב האשכנזים, ושאין דרך לטפל בה, זוטות של סטודנטים לרפואה) כשהיינו הולכים לסרט הוא היה בודק לי את הדופק, עוד תחביב שכזה.

אני מנסה להבין איפה הסוף התחיל, ובמבט מלא תבונה לאחור, אני יודעת שהיחסים האלה לא נועדו להחזיק אפילו את הזמן שהם החזיקו. הוא היה מאוהב בי בצורה מאוד נוגעת ללב, חודש הוא רדף אחרי עד שהסכמתי להיפגש אתו (זה לא שיש לי כזה פאסון, היה לי מישהו אחר באותה תקופה, לא רציני אמנם, אבל נעים מספיק כדי שלא אזדרז להחליף אותו) ושלושה שבועות אחרי הפגישה הוא אמר לי שהוא מאוהב. לא, בעצם, המילים היו "אני חושב שאני מאוהב בך". חושב שהוא מאוהב. אבל הוא לא היה מאוהב בי. הוא היה מאוהב בהיא, בכותבת השנונה, שאוהבת לעשות פרובוקציות ולהגיד את האמת הערומה ישר בפנים. כשהוא קרא אותה הוא מצא את עצמו, איזו בדיחה עגומה.

כן, יש שיגידו שאנחנו אותה אחת, אבל זו שטות גמורה, היא? אמיצה, שנונה, כנה, מספרת על הפחדים שלה כאילו הם בדיחה שפג תוקפה. ואני? אני רק אני, בעולם הקטן והחרד שלי, מבועתת מכל שינוי שעלול להתרחש, שקועה בעולם שלא קיים, בורחת למילים, לקרוא או לייצר, לייצר או לקרוא, מילים, מילים ועוד מילים.

השבר התחיל כשהוא גילה שאנחנו שונות? שיש הבדל בין הדימוי למציאות? או שאולי הבעיה לא אצלי, אולי הוא באמת לא יודע? יאמר לזכותו שהוא ניסה, כמו ילד אוטיסט, אמא, זה לא שאני לא רוצה, אני לא יכול.

אני לא רוצה לדבר אתו יותר, אני לא רוצה לראות את המספר שלו על הצג שלי, אני לא רוצה שהקור שנודף ממנו יקפיא את האיזון שאני משיגה, בהמון עבודה. ואנחנו צריכים להיפגש עוד, לפחות פעם אחת, בגדי החורף שלו אצלי, יש לי דברים אצלו, ואני לא רוצה. ב-4 לספטמבר יעברו חודשיים מהפרידה, יכול להיות שעד שניפגש גם ההתכווצות הזו בבטן בגלל עצם הידיעה שאני צריכה להיות אתו בקשר תעבור לי. ועדיין, עם כל הכאב, אני אסירת תודה על שיצאתי מזה בזול, ובזמן.