עברתי על הקורסים שהאוניברסיטה מציעה לי השנה, ושוב לא הבנתי מה הם רוצים מחיי – "פורנוגרפיה כסוגה, פורנוגרפיה כסוגיה"? כוס של האמ-אמ-אמא שלהם, כמה פופוליסטיים אפשר להיות? מה הקשר בין פורנו וספרות, או אם אתלה, שוב, בעקביו של נבוקוב – אם הספרות נועדה להעניק לנו עונג אסתטי, מה הפורנו בא לתת לנו? לא שאני מזלזלת בעונג שיכול לצאת מפורנו כתוב, הו לא, לא אני, אבל רבאק, קורס באוניברסיטה? ומה, הקורס הזה הוא לא הראשון להתמלא? בטח הראשון להתמלא, אני באמת רוצה לדעת על מה יהיה המבחן – "משמעויות קוגניטיביות בטקסט של ג'וזפין מיצנבאוכר?", "מטאפורות לפאלוס בכתביו של הנרי מילר"? טפי.
מדי שנה אני אוספת בשביל אבא שלי את שמות הקורסים המופרכים ביותר, מעצבן אותו לדעת על מה הולך הכסף שלו. בשנה שעברה היה זה הקורס "תרגום ואידיאולוגיה" שגרם לו לאיים עלי שאם אני לא מוציאה תעודת הוראה הוא מפסיק לשלם שעל הלימודים שלי (אין מה להתרגש, איום קבוע). והאמת? גם לי לא היה מושג על מה יהיה הקורס, אבל המרצה הייתה ניצה בן ארי, שהיא מתרגמת שאני מאוד מחזיקה ממנה, כך שהנחתי שגרוע לא יכול להיות. וצדקתי, היה מרתק.
אז מה הקשר בין תרגום ואידיאולוגיה? או, איך אני שמחה ששאלתם! יש לעניין כמה אספקטים, העיקרי שבהם הוא מה מתרגמים. למשל, בישראל תורגמו מגרמנית לאורך זמן ארוך למדי רק סופרים שהיו מוכרים כמתנגדים לנאציזם, כמו אריך קסטנר, זיגפריד לנץ וכאלה (אללי, אני שיכורה, דווקא טעים האאוט-סיידר הזה). רק בשנים האחרונות התחילו לתרגם סופרים שמדברים בקול פחות חד משמעי, כמו ברנהארד שלינק, ש"נער קריאה" שלו הכריח את הקוראים להתעמת עם דמות של נאצית אנושית, בעבר לא העמידו אותנו בפני דילמות כאלה. מי קובע מה יתורגם? כרגיל, האליטות. מה זה האליטות? שאלה שלאקדמיה קשה לענות עליה, אבל אנחנו יודעים שהן שם, קובעות מה נאהב ומה לא.
עוד אספקטים של תרגום ואידיאולוגיה? ניקיון מילולי, שנעשה כדי להגן על נפשותיהם הרכות של ילדינו, למשל, הורדת כל האספקטים הנוצריים בסיפורי הילדים של אוסקר ויילד (שבמילא, מי שמקריא אותם לילדים הוא איש רע ללא תקנה, הם מרהיבים, אבל מדכאים בצורה יוצאת דופן), הכשרת המזון שאוכלים בספרים, ועברות שמות הגיבורים, מה, באמת חשבתם שאריך קסטנר קרא לגיבורות ב"אורה הכפולה" לי ואורה? הגבהת השפה למטרות חינוכיות, שדיברתי עליה בפוסט קודם. בארוטיקה באה לידי ביטוי אידיאולוגיה של "נקיון" השפה, כאילו לא נעים למתרגמים לתרגם מילים גסות, אז הם פונים לשפה מקראית וגבוהה, להתגבר על המבוכה. המשונה הוא שבהרבה מקרים, כותבים שגם מתרגמים מעיזים להפגין בכתיבה שלהם חדשנות ומקוריות, ובתרגומים הם נצמדים בנאמנות לנורמות השליטות.
האם זו בעיה חמורה? כן. קודם כל, נעשות מניפולציות שהקורא כלל אינו מודע להן. במדינות טוטליטריות הקורא מודע לזה שמסתירים ממנו דברים, והוא מתרגל לקרוא כל טקסט באופן חתרני, אבל במדינה שבה הקוראים כלל לא מודעים לזה שנעשות מניפולציות אידיאולוגיות בתרגום, אין להם איך להתגונן מהן. בעיה נוספת היא שהקוראים לא קוראים את הספר האמיתי. קל לראות את זה בתרגומים של המינגווי למשל, שבמקור כתב בשפה מאוד תמציתית, ופתאום בעברית למתרגמים היה צורך להעשיר לו את השפה, בלי להתחשב בזה שאם הסופר בחר בשפה תמציתית, הוא התכוון לזה.
המפ, נגמר האאוט-סיידר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
