לפני די הרבה שנים חטאתי. אני מניחה שגם היום חטאתי, אני אדם בעל סטנדרטים מוסריים די מפוקפקים, אבל לפני כמה שנים חטאתי בגדול.
לקח לי כמה שנים להכיר בזה שהייתי לא בסדר ולבקש סליחה מהראש.
לפני כמה שבועות, כשקיבלתי את הלב שלי בחזרה, כמו איש הפח, התנצלתי מהלב.
ההתנצלות התקבלה. איזו הקלה.
אחר כך שאלתי מישהו שמאוד אהבתי (מפסיקים לאהוב, או שחלקים מהאנשים שאהבנו תמיד נשארים אתנו?) שאלה שסיקרנה אותי המון שנים. התשובה סגרה לי מעגל שלא חשבתי שאסגור.
ביקשתי סליחה מעוד מישהי שחטאתי לה. עוד מעגל.
מצד אחד, קשה לי להתמודד עם הרגשות. מצד שני, בלעדיהם לא הייתי עושה את התהליך הזה. אני לא אי. אני לא יכולה להיות בשליטה כל הזמן. אני גם לא רוצה.
עוד משהו, בשבוע שעבר ירדה עליי מלנכוליה של לילה. התגובה הראשונה שלי היא תמיד לחפש דרך להקהות את הרגשות. זו אני. פתאום, משום מקום, צצה מחשבה - "זה רק רגש, הוא לא יכול לעשות לי שום דבר." זה כל מה שזה, רגש. אפשר לחוות אותו. הוא יעבור. הכול בסדר.
אבל שלא תחשבו שעברתי שינוי קיצוני - כשאני מרגישה שמישהו פוגע בי, פגיעה אמיתית או מדומיינת, אני עדיין מגיבה כמו ילדה זועמת בת שש ששוברת את הכלים ועושה ברוגז. גם זו אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
