לשאוף לנשוף

פעם פעם, מזמן, לא תקשרתי עם גברים נשואים.

זה היה בתקופה בה חשבתי שאני מיד עומדת להגשים את חלום הבעל-שני
ילדים-ארוחות שישי שבוע שבוע-חופשה פעמיים בשנה וכל היתר. גברים נשואים היו הסחה
מיותרת ממטרת העל. לא היה לי זמן לבזבז, לא ולא. כל קשר שלא היה לו סיכוי להגשים
לי את מטרת העל נפסל מידית.

זה שהגברים הלא נשואים שכן תקשרתי אתם התאימו עוד פחות מנשואים למטרת
העל זה כבר סיפור אחר לגמרי ולא ניכנס אליו כרגע.

אחר כך העולם השתנה, מטרות השתנו, החיים השתנו, אני השתניתי (זובי
השתניתי, אותה פקעת של ניורוזות וחוסר ביטחון, כוס אמק). פתאום הכול אחרת.

עכשיו גם שיחה מעניינת זה סבבה לגמרי. גם להכיר עוד מישהו בלי כוונות
מעבר (או עם כוונות מעבר, אבל אחרי שאני מבררת שהם במערכת יחסים שזה מקובל בה, אין
לי כוח ליסורי מצפון). הזמן שלי נע במישור אחר לגמרי. יש את זמן החיים, שבו אני
אמא ואישה עובדת ויש את הזמן שלי, שמותר לעשות בו מה שאני רוצה.

הזמן הזה מוקדש בעיקר לשיחות. זוגיות היא עניין מאוד לא פתור אצלי.
מאוד. עד היום יש בי את ההיא שלא מצליחה להבין למה כולן כן והיא לא, למה לה ולה
ולה ולה זה מצליח, ואני רק ממשיכה לדפוק את הראש ולהתאבד על דברים בלתי אפשריים.
אני רוצה לדעת איך זה עובד אצל אלה שכן הגשימו את החלום שלי. מה קורה אחרי 5-10-15
שנה? מה החמצתי?

הגיע הזמן לסייג את עצמי: אלה שאני מדברת אתם לא שמחים בחלקם. אנשים
שטוב להם לא מבזבזים זמן ואנרגיה נפשית על שיחות של שעות עם מישהי שאינה בת הזוג
שלהם, וזה לא קשור לכמה שאני מרתקת (ואני מרתקת). אני בטוחה שיש יקום שלם, אולי
אפילו גדול, של אנשים שחיים בזוגיות שמחה ונעימה, מרוצים ממנת חלקם והכול סבבה. הם
לא מדברים אתי.

מה משותף לכל אלה שאני מדברת אתם? רעב. רעב גדול. רעב מכלה וכוסס. לאו
דווקא לסקס. גם. אבל הרעב הוא לאינטימיות, לקרבה, לעניין, לדברים שפעם היו והחיים
שחקו. אני לא רוצה לכתוב כאן ממקום שיפוטי – אחד היתרונות של הגיל הוא שדברים פחות
מוחלטים בעיניי. אני לא טורחת לשאול "למה אתם עוד ביחד" או שואלת בשלב
מאוחר יותר, כשזה באמת מסקרן אותי. למה? היא אמא טובה, להיפרד זה מאוד מסובך ועולה
המון כסף, כבר רגילים, יש כבוד הדדי וחיבה. לא מזלזלת באף אחד מהדברים האלה. אלה
יסודות הרבה יותר יציבים מתשוקה ולהט. פייר? אפשר לחיות המון זמן בלי תשוקה ולהט,
מי כמוני יודעת. זה עדיין מעציב אותי. כל כך הרבה אנשים שחיים בשממה רגשית, בלי
שום סיכוי לשיפור. כל פעם אני נזכרת בדבריה של הפסיכולוגית שלי, "אריאלה,
תזכרי, הבדידות הכי איומה וקשה היא הבדידות בזוג."

הקטע המעניין הוא שאצל גרושים / רווקים / בודדים אני לא מרגישה את
הרעב הזה. גם אני, בכל שנות ההתנזרות לא חייתי בשממה רגשית. לקח לי רגע להבין למה –
בלבד יש תקווה לשינוי. בביחד דפוק, זה מה שיש, עד שיהיה אומץ לשנות, אם בכלל.