חוסר השקט נמשך.
לפני ההתעוררות התחלתי טיפול אצל פסיכולוג. הייתי צריכה לדעת שזה רעיון רע. מה הסיכוי שאני אאפשר לגבר לטפל בי? מה הסיכוי שאני אאפשר לגבר ממוצא ארגנטינאי לטפל בי? מי הסיכוי שאני אאפשר למישהו שהוא בבירור פחות נבון ממני לטפל בי? זוכרת שהיו לי על זה ויכוחים אדירים עם א' - היא הייתה עושה תחרות השתנה עם כל פסיכולוג, וכיוון שתמיד היא הייתה חכמה יותר, הטיפול היה עומד בפני קשים לא מבוטלים.
"אבל זה לא משנה אם את יותר חכמה ממנו, הוא זה שלמד איך לטפל!"
והנה, נפלתי באותו פח. או לא בדיוק באותו פח, זו הייתה סדרה שלמה של מוקשים.
לא הלך, חבל.
ההתעוררות העמידה אותי בפני מראה מאוד לא מחמיאה. אם כבר מדברים על ליפול בפח.
הצורך לבנות זהות מחודשת התנגש בכל הפחדים והתסבוכות שליוו אותי מאז ומעולם.
כל רגע מה שאני רוצה מעצמי ומהעולם משתנה ואני הולכת לאיבוד בין מי שהייתי, מי שאני היום ומי שאני חושבת שאני רוצה להיות, רק שאין לי מושג מי זאת.
בקיצור, מצאתי מטפלת חדשה. היא מוצאת חן בעיניי, היא אפילו נתנה לי שיעורי בית - לכתוב מה מטרת הטיפול, ושלושה זכרונות מלפני גיל 12. כאן העלילה מסתבכת. היא אמרה שלושה זכרונות לפי הסדר שהם עולים בי, ללא עריכה.
השלושה שעלו קשורים לאלימות שספגתי ממה שקוראים "קבוצת השווים". כל כך אין לי כוח להתעסק שוב בחרא הזה. שוב בילדה בת השש שחטפה מכות, שוב בזרות, בקריעה, כל כך נמאס לי מזה, ועדיין חלק גדול ממני שם, במעבר הזה, כשהעולם התנפץ בפעם הראשונה.
מעייף אותי בכלל לחשוב על זה, מתישה אותי המחשבה שאני שוב צריכה לדבר על זה, ולנסות להבין למה, ולסלוח, ולהבין שאני לא אשמה ושוב לסלוח לילדה המוזרה הזאת, פאק, ואז לחזור שוב לתקופות קשות, ודיכאון, ותרופות, ומועדונים, וכוסמו, רק רוצה להשתחרר מעצמי.
עוד מסע מתחיל.
אני האירונית עומדת בצד ומגחכת איך הרשיתי לכל זה לקרות רק אחרי שהצרכים הקודמים בפירמידה של מאסלו הסתדרו יפה יפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
