מישהו שוב קורא כאן לאחור
בקפדנות. אולי מישהי. מתה על זה.
כל מיני גרסאות שלי פרושות כאן מאז
2003. העלמה שבורת הלב, האמא הצעירה, ההיא שיש לה דעה על כל דבר, מי שאוהבת ספרים,
זאת שמרגישה קולנוע, לפעמים חיה פוליטית. משמח אותי שאני מסקרנת מספיק כדי לקרוא
ולקרוא ולקרוא.
עזבו את כל הירמי ששם, כן, עדיין
מאוהבת בו, כן, מתישהו אממש את האהבה הזאת, גם אם זה יהיה בדיור מוגן. מה שמעניין
בפוסט הוא המשפט על שיטת אבי גרינברג - בחינת גבולות הכאב של המטופל, והגילוי שאין
לי ממש כאלה. נזכרתי בורד, המטפלת, לוחצת, לוחצת, לוחצת, ואני כלום, שתמשיך. לא כי
לא הרגשתי את הכאב, מרגישה, אלא כי לא לכבוד שלי לבקש שזה ייפסק.
במעבר לא ממש חד לסקס - רק עכשיו
השלמתי עם החיבה / צורך / רצון בכאב. ותראו איזה יופי: אני לא הולכת להתנצל על זה
שאני לא ככה וככה וככה. לפני הכול הייתי מודעת לזה, אבל זה היה עוד דרך להוכיח
לעצמי שאני דפוקה, אז היה די ברור שאני לא יכולה לעשות דברים "כאלה" עם
מישהו שיש בינינו חיבה. בדרך כלל זה נותב לאורי המניאק, אבל שם זה היה מפחיד יותר
מדי פעמים. לא היו שיחות מקדימות, לא גבולות ברורים, לא הבניה של מותר ואסור. כן,
זה הוסיף לריגוש, אבל הפחד היה נוכח מדי (פוחדת שאורי יופיע שוב. מקווה שלא)
עכשיו זה שונה לגמרי. זה על השולחן,
בלי ייסורי מצפון. זה מה שנעים לי, וזה בסדר גמור. עוד משהו זה לבחור בקפדנות
גדולה עם מי אני הולכת לשם – שיהיה ברור מה כן ומה לא. זה דורש מידה מאוד גבוהה של
אמון בצד השני. אני מוכנה להתמסר לגמרי, אבל שיהיה ברור שאני זאת שהחלטתי להתמסר
ואתה תשמור עליי.
עוד משהו שהבנתי זה שזה לגמרי
יכול להיות חלק ממערכת יחסים רחבה יותר – לפני שהדלת נסגרת ואחרי שהדלת נסגרת הכול
שונה. גם אחרי שהדלת נסגרת אני שמורה היטב, גם שם יש מקום לחיבה, לליטופים,
לנשיקות.
אין לי שום עניין בלדעת למה
אני בעניין. אני לא מוכנה להרגיש דפוקה בגלל זה. יותר מדי שנים הרגשתי עקומה. די.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
