אתמול התחפפתי על הללי. ברור שיש לי נסיבות מקלות, אני לא סתם מתחפפת.
בבית הספר של הללי לובשים חולצת התעמלות ירוקה פעמיים בשבוע. ללי החליטה שחולצת ההתעמלות הירוקה לא מקובלת עליה בכלל ולכן כל חמישי ושישי נהייתה סאגה ארוכה שבה אני צריכה להסביר לה שלא, מנהלת בית הספר לא תחליף את צבע החולצות כי הללי רביב לא אוהבת ירוק, וכן, היא חייבת ללבוש את החולצה הזאת לשיעור התעמלות כי ככה זה בבית הספר.
אתמול זה היה נורא במיוחד, היא התיישבה ערומה וזועפת על הרצפה והודיעה שהיא לא לובשת את החולצה וזהו. התחפפתי. אני לא אפרט, כי זה באמת היה מחזה מביש. כמו מעט ההתחפפויות שהיו לי בהורות, זאת כנראה תצרב לי במוח לנצח ותהיה מקור לבושה עמוקה. מזל שלרוב אני אמא די סבירה, לא יודעת איך הייתי חיה עם עצמי אחרת.
היום בבוקר היא קמה וממש זינקה לתוך החולצה הירוקה. "את רואה, אמא, אני יודעת שלא צריך לעשות עניין מכל שטות." אמרה לי במבט רציני וכמעט שוב התחלתי לבכות. אין ספק שזה יותר נעים מוויכוח דו שבועי, אבל אחד הדברים שאני הכי מנסה לעשות בתור אמא זה לא לשבור את הילדות שלי. אני רוצה לאפשר להן לשמור על רוח המרד ככל שאפשר - זאת אומרת, גם שיוכלו לתפקד בחברה אבל גם שידעו ששום דבר לא קדוש.
אני ילדה שבורה. עכשיו אני אישה. כשהייתי ילדה שברו אותי. זה לא היה קל, כי אני חתיכת פרד שמגיעה משושלת ארוכה של פרדות, אבל זה הצליח לכאורה. רק מה? זה אף פעם לא מצליח באמת. אז מה שהיה אסור למרוד בחוץ, מרדתי בפנים, מה שהוביל להמון שנים של הרס עצמי מיותר שעד היום אני משלמת עליו מחיר יקר. לא שעל מרדנות לא משלמים מחיר יקר, אבל לא חייבים לשלב בין השניים, באמת שלא.
אז זהו, נוסף ליסוריי המצפון על זה שאני אמא רעה, נוספו גם יסוריי מצפון על פגיעה בנפשה הרכה של בתי. כוסומו הורות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
