היום זיו אמר לי שהוא יוצא עם מישהי, הוא היה די מסתורי בנוגע לעניין עד היום, כנראה לא רצה לבעס, או שמא הוא פחד שאתעצב (סו הלפ מי גוד שקשה לי לכתוב את תחילת הפוסט הזה בידיעה שהוא יקרא, אבל מדיניות הבית היא כנות, וכנות תהיה פה, גם אם בכוח). אני שמחה בשבילו, וגם קצת נעצבת, בקושי הספקנו להיות חברים שוב, ואם יצליח לו, ואני מקווה שיצליח, כי בכל זאת, אני מעדיפה שהאנשים האהובים עלי יהיו כמה שיותר מרוצים, תחול התרחקות טבעית, וכמה שהעניין טבעי, הוא עדיין לא משמח, או כן, חמוץ מתוק סטייל.
זה הביא אותי לחשוב על רווקות כמצב זמני. אני מנסה לחשוב אם אני מכירה מישהו שרוצה לשמר את מצב הלבד כמצב קבוע, ולא עולה לי אף אחד בראש. המיזנטרופים הגדולים ביותר, אלו שהכי לא בנויים לקשר, אלו שרוצים אבל לא מסוגלים, כולנו נמצאים במצב של חיפוש מתמיד. אפשר להכריז על הפסקה לתקופה מסוימת, כי החיפוש נהיה משעמם, מתיש, גוזל כוחות, מביך, אבל גם ההפסקות הן מצב זמני, עד שיהיה כוח לחפש שוב. אולי יש בזה משהו מלהיב, התקווה שיצוץ שינוי בכל רגע, תקווה שבזוג הרבה פחות קיימת. אבל אם אהיה כנה עם עצמי, זו תקווה שאני באמת רוצה?
יש לי כרגע שני "מחזרים" (תמיד רציתי שיהיו לי מחזרים), שעם אף אחד מהם טרם נפגשתי, ועוד מישהו שרוצים לסדר לי לבליינד. נדמה לי שהגיע הזמן להתחיל לנסות שוב, אבל פשוט אין לי כוח לזה. הרעיון להיות מקסימה וחיננית נראה לי מתיש מדי. אני זוכרת שבהתחלות יש הרבה קסם, אבל יש בהן גם כל כך הרבה חרדה, ופחד, יתקשר או לא? יתקשר אחרי הזיון הראשון או לא? מתי יכיר לי את החברים? ההורים? לנסות לפרש את ההתנהגות של מישהו שאני עדיין לא מכירה (וזה כמובן בולשיט גמור, אף אחד לא מכיר אף אחד, זו סתם אשליה שנועדה להפוך את החיים לצפויים יותר, ולכן מפחידים פחות, או שאולי מכירים ומנסים לשקר לעצמנו? לא קלה, לא קלה דרכנו).
אני שונאת שינויים, גם כשהם שינויים טובים אני מתנגדת להם בכל הכוח, כאילו שהתנגדות לשינוי יכולה למנוע אותו, והמחשבה על החיים שלי כמצב זמני מכניסה אותי לויברציות שליליות. אני חושבת למשל איך לרהט את יחידת הדיור שלי, ברגע בו אחי יעזוב, ומתחילה לתהות, שווה להשקיע בריהוט? ואם אני אמצא מישהו שכבר יש לו ספה? אה? מה יהיה אז? מה הגישה הנכונה לעניין? יש גישה נכונה לעניין? הרי הוא הגיע ברגע בו אמרתי לעצמי, "די, נמאס, לא עוד בליינדים, תעזבו אותי בשקט". אלי טוען שמי שבאמת מוכן ורוצה אהבה, ימצא אהבה (הוא תמיד מתנצל על הרוחניות הכרוכה במשפט הזה). ואני תוהה אם עכשיו אני יכולה לפתוח את עצמי לעוד אהבה, לפני שלמדתי מי אני, לפני שלמדתי לא לנסות להטמיע את החיים שלי באלה של בן הזוג. מצער אותי שלא התחלתי תהליכים מוקדם יותר, כשעוד היה שפע של זמן להתלבט, לגבש אישיות ולבוא לאהבה מעמדה מוצקה יותר, כשיש "אני" מוגדר.
אני מקנאה באנשים שלא כל כך נותנים לפחדים להגדיר להם את החיים, אבל גם פה יש פתח לתקווה, אולי פעם אני אהיה אמיצה יותר, נראה לי שקשה לחיות חיים יותר מוגבלים על ידי פחד מאלה שאני חיה, יכול להיות שמכאן יכול רק להשתפר?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
