לשאוף לנשוף

היום היה יום שטיפת גלופות. אני מודעת לזה שלרוב הקוראים המילה "גלופות" לא אומרת יותר מדי, וטוב שכך. המילה נוטה להגיד כל מני דברים לאנשים שעובדים בסוגי דפוס שונים.

הנושא היומי שלנו יהיה "דפוס משי", או האספקטים המרגיזים של העניין.

כן, בסדר, אנשים נוטים גם לא לדעת דפוס משי מהו, וגם עם זה לא צריכה להיות לכם בעיה, בקיצור, החולצות האלה שקניתם בסוף מסלול בצבא? אלו שכתוב עליהן "כל הזין בגולני" או, "עד מתי נובמבר 7"? סביר להניח שנעשו בטכניקת דפוס כזו. בעיקרון עובדים עם מסגרת עץ, עליה מתוחה רשת משי, ועל רשת המשי מורחים חומר רגיש לאור, שבתהליך כימי פשוט יוצר את "מד"א פ"ת זונות בדולר", כדי שאפשר יהיה להדפיס את זה על החולצה. חלק מהפעילות הענפה של בית העסק שלנו היא הדפסת חולצות כאלה. ואני, שפחה מסורה שכמותי, עומדת בשני קצוות התהליך: יצירת הגלופה, ושטיפתה.

אחרי שגומרים להדפיס "מחזור לא' שמשון, כל כלב BJ יומו" על חולצות אפורות בהדפס ירוק (אוח, חוסר הטעם שניתן להגיע אליו) צריך לשטוף את הגלופה, ולהכין אותה לשימוש חוזר. שוב, תהליך מאוד פשוט, אבל מעיק בצורה יוצאת דופן, שלב א כולל מסאג' לגלופות עם מים מעורבבים בסוג מסוים של מלח, ושטיפת הג'יפה, שלב ב' כולל הרפיה בעזרת סבון כימי מיוחד, שהתכונה העיקרית שלו, מעבר לצחנה, היא שבכל מקום שהסבון הזה נוגע בעור חשוף, ולא שוטפים מייד, נהיה פצע ואחריו צלקת.

ולמה אני אחראית על שטיפת הגלופות? כי אני פולניה, ופולניות אמורות להענש על עצם היותן. זה לא שלא לימדתי אנשים אחרים לעשות את זה, לימדתי, אבל אז תמיד הגלופות לא יוצאות נקיות מספיק, ואני לא יכולה לעבוד איתן, ולמה למען השם אתם לא שוטפים עם מספיק מים? טוב, בסדר, תעזבו, אני כבר אעשה את זה לבד, זה בסדר, אני אעמוד כמו כלבה בשמש הקופחת, אצטלק כולי, אסריח במשך יומיים ואסבול משפשפת (השילוב של זעה, טמפרטורה גבוהה ולחות לא ממש מועיל לעור העדין בין רגליי, מיינד יו), העיקר שאתם תשבו במזגן, לא, כועסת? אני? מה פתאום.

אבל בשקט ובכנות אני יכולה להגיד שאני די מחבבת את העבודה הזו, לא בגלל הצחנה, או הצלקות, אלא מפני שזו עבודה שאפשר לבצע בלי להקדיש לה שום מחשבה, וזה בדיוק סוג העבודות האהוב עלי. פעם הפסיכולוגית שאלה אותי באיזה מקצוע הכי הייתי רוצה לעסוק, ובלי לחשוב שלפתי את התשובה "למיין כפתורים", היא חשבה שאני צוחקת, לכי תסבירי שתרגום הוא פשוט סוג קצת יותר משוכלל של מיון כפתורים. וכך בעודי עומדת שם, רטובה, מצחינה ועם שפשפת, אני יכולה לחלום על מה שבא לי, בלי להחשב עצלה או בטלנית.

באופן עקרוני, אני צריכה הכנה נפשית של כמה ימים לפני המשימה, זה מתחיל בזה שאחי (נמיין אותם לפי צבע שער? הבלונדיני, השטני והג'ינג'י? אוקיי) הג'ינג'י ניגש אלי בחיל, ואומר "שלומית, נגמרו הגלופות", מייד אחר כך אני פורצת בסדרת מחאות בפולנית שוטפת, "מה, אתה לא יודע לשטוף, אפשר לחשוב כמה אייקיו צריך בשביל לשטוף כמה רשתות. נמאס לי כבר, יש לי צלקת חדשה באף, ועוד לא עברה לי השפשפת מהפעם הקודמת!". כרגיל, אף אחד לא מתרגש ממני, אז אני מודיעה שמחר, על הבוקר, אני קמה לשטוף.

בבוקר אני קמה, פותחת חלון, מרטיבה אצבע כדי לבדוק את כיוון הרוח, מרחרחת את האוויר, ומחליטה אם היום ראוי לשטיפת גלופות אם לאו. בדרך כלל הוא לא נמצא ראוי, ואני נשבעת לעצמי שמחר, שככה יהיה לי טוב, על הבוקר, אני קמה לשטוף. בדרך כלל היישום המעשי מתבצע שאחרי שכולם צועקים עלי שאני לא אחראית, ואי אפשר לסמוך עלי ואיך אני מצפה שהדפוס יתפקד בלי גלופות?

אז היום היה ביצוע מרהיב, אבל היה גם שינוי מרענן: גור חתולים ג'ינג'י, רזה ומסכן, שהסתובב ויילל עגומות. הפסקתי הכל והלכתי לקנות לו טונה, לא אהב טונה הבן זונה, הפסקתי שוב הכל והלכתי להביא לו חלב, שתה קצת והלך. אחי הבלונדיני טוען שאחד מסימני השגעון הראשונים הוא כאשר מתחילים להאכיל חתולי רחוב. אתמה.