זהו, עוד שבע שעות יבוא הוואן שייקח אותי לשדה התעופה, ואני אחזור ארצה. האמת? התגעגעתי. אתמול שלג כל היום. הלכתי בזהירות על המדרכות הקרחיות, ונורא רציתי להיות במקום שחזרה הביתה אינה דורשת רבע שעה של התפשטות מכל הכיסויים.
אתמול וויאטנמית לא נחמדה מרטה אותי וצבעה את בהונותיי בארגמן. כשהיא ראתה את נשרק'ה היא אמרה, "it's been a while, ah?", תמיד טענתי שזה עם חסר טאקט.
מכירים את הבדיחה על הסקוטי שקונה בקבוק וויסקי, ואז הוא מועד ונופל, וכשהוא מרגיש רטיבות הוא חושב לעצמו, "אני מקווה שזה דם"? ככה הייתי אתמול, כשנשאתי בזהירות בקבוק של גולד לייבל, ותהיתי מה הייתי מעדיפה לשבור, את הרגל או את הוויסקי (טפו טפו טפו לשניהם, כמובן).
מכיוון שאני בחורה מאוד גרגרנית, אני נוטה לזכור דברים דרך הזווית של בטני הקטנה, אז הנה, רשימת השיאים הקולינריים של הטיול, אזהרת מתאן: זה מתדרדר לפלצנות קולינארית מחרידה.
הסושי של גארי: לפני שבאתי אמרתי למיקי, "אני לא כל כך אוהבת סושי", "זה רק כי עוד לא אכלת סושי טעים", ענה מיקי, וידע שהוא צודק. לפני שאכלתי שם לא ידעתי שסושי יכול להיות חוויה כל כך מענגת. כל סוש חדש שהובא לשולחן התקבל באנקות התפעלות שוקקות. זה היה מעולה, יצירתי ויקר. ממש יקר, חושרמוטה יקר. אבל עכשיו, ככל שמכת המחיר נשכחת, נשאר לי הטעם של אחת הארוחות הטובות שאכלתי, וללא ספק הסושי הכי טעים שאכלתי בחיים.
עצה מצילת חיים: אל, ואני שוב אומרת, אל תזמינו את האופציה שהאוכל מגיע לשולחן עד שאומרים די. אל תעשו את זה.
הפיצריה של אוטו: גם המקום הזה הוא בזכות מיקי. אני לעולם לא אסרב לפיצה. פיצה, גם כשהיא גרועה, עדיין טעימה לי. אבל הפיצה הזו, פאק! גם הסלטים והאנטיפסטי מעולים (אני אכלתי סלט, ולמחרת הזמנתי שוב, כל כך טעים זה היה). אבל כאן השיא היה צלחת הגבינות, שהוגשו בחברת שלושה רטבי פירות להדגשת הטעם, מדהימים. רוטב הדבש והכמהין מביא אותי להתנצל כאן רשמית בפני אלי: כפרה, צדקת, לכמהין אין טעם של בוץ.
פירות ים בבוסטון: כן, לובסטר זה טעים. לא טעים של לאכול מדי יום, אבל בהחלט טעים. מצד שני, בערך כל מה שטובלים בחמאה מומסת נוטה להיות טעים, לא? מעבר לאוכל הנהדר, אני נהניתי לראות את הט' נאבקת בלובסטר (ומנצחת), כשהיא ענודה בסינר דבילי להפליא, מה אני אגיד לכם, זו בהחלט הייתה אחת הפעמים בהן הצטערתי שלא הבאתי מצלמה.
ההמבורגר הכי טעים בעולם: זה בערך כל מה שיש לאכול במקום הקטון הזה, שגם אליו מיקי לקח אותנו. המבורגר מעולה על צלחות נייר, צ'יפס, ולשתות ג'ינג'ר אייל (בשביל הקטע האמריקאי). טחנתי שם בלי שום בושה המבורגר וחצי, ואם היה שם עוד חצי, הייתי טוחנת עוד קצת. פשוט ניסיתי לעשות רושם טוב על הט' ומיקי, כאילו שהם לא מכירים אותי כבר.
דים סאם בבוסטון: במסעדה ענקית, מלאה סינים, ועם סינית שמחזיקה מקרופון וצועקת בגרון ניחר את מספרי השולחנות שהתפנו. הקרעפעלך נוסעים להם על עגלה, הסינית מסבירה מה יש שם, אפ'חד לא מבין מה היא אומרת, מזמינים בכל זאת, מתוך תפילה שזה לא משהו נורא מדי. לא אכלתי מדוזות, בעצם, לא אכלתי שום דבר ממש אקזוטי, אבל היה טעים, וזול בצורה מגוחכת ממש.
ברווז פקין (מייד הט' תביא לינק): אני לא חושבת שאי פעם ברווז מת למען מטרה טובה יותר. שילוב הטעמים בין הברווז השמנוני והפריך, הרוטב המתקתק והלאפות הקטנות שהמלצר רץ ללפף כל פעם שרק גמרנו לאכול, אוח, היה באמת מעלה. הט' גם הזמינה מרק חמוץ חריף שכשטעמתי אותו לא ידעתי עם יש לי דמעות בעיניים מרוב שחריף, או מרוב שטעים.
שפלים קולינריים:
הקפה, בכל מקום. בד"כ אני לא שותה קפה, אבל כאן, מתוך מזוכיזם צרוף, שתיתי שוב ושוב, כי סירבתי להאמין שקפה יכול להיות כל כך גרוע. הוא יכול, ואף גרוע יותר.
ארוחות הבוקר: אבל זה בגלל געגועים לקפה הבית שלנו.
אני חוזרת עם מזוודה מלאת ספרים, הפעם רובם לא שלי, אלא ספרי ביולוגיה ענקיים של השאטני, אנגלית קצת פחות מחורבשת, והבנה שאני שייכת לגמרי לישראל, וזה בסדר גמור, מצוין אפילו.
והנה, אצלו אני אוכלת כל יום שישי. עכשיו הוא מתפייט על פול ירוק ענוג, אבל אני? לבשל לא אוהבת, רק לאכול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
