לשאוף לנשוף

זה מתחיל במחשבות טורדניות. פעם זו הייתה התעסקות אובססיבית בזה שעור הפנים שלי שמן. השקעתי סכומי כסף מטורפים בכל מני תכשירים קוסמטיים שאמורים לייבש היטב את עור הפנים, ובכל הזדמנות, כשחשבתי שאפ'חד לא רואה, הייתי מעבירה אצבע באזור ה-T, לוודא שלא שמנוני. תמיד היה שמנוני, אז הייתי רצה לרחוץ פנים.

עכשיו זה יותר עדין - אתמול בלילה רבתי בדמיוני עם המלכה האם, ואז כל הלילה חלמתי שאני רבה אתה. עד כדי כך שהיום בבוקר התקשרתי אליה באימה, "את אוהבת אותי?", "כן", "אז למה רבת אתי כל הלילה?". היום בלימודים אגרוף של אימה שתופס אותי במרכז הסרעפת, ואני מחייכת אליו בחיבה. כך נראה התקף חרדה. ארבעה ימים שכחתי לקחת את כדורי קרן השמש החייכנית שלי, בתוספת ג'ט לג, ואני כבר מרגישה את הצפורניים של ההיא שאני לא רוצה לפגוש שוב בחיים מגרדות מבפנים, בעדינות.

שכחתי? באמת שכחתי? או שאני שוב עושה ניסויים מיותרים באומץ? זה תמיד איזון מאוד דק. אני יודעת שמצבי הנפשי מתחיל להשתפר כשאני מרשה לעצמי לשכוח לקחת התרופה, מצד שני, אני יודעת שאני מתחילה לזרוק זין כשאני מרשה לעצמי יותר מדי לשכוח לקחת התרופה.

לחיי האיזון, אני אומרת.