לפני כחודש א. שלחה לי קישור לאתר שיש בו שאלון שבודק מאילו הפרעות חברתיות הפותר על השאלון סובל. בהתאם לתשובות מסתבר שאני סובלת מהפרעות חברתיות שאפילו לא שמעתי עליהן, בשילובים שסותרים זה את ללא תקנה, בעצם, אני מגזימה כהרגלי; רמת הפרנויה שלי מאוד נמוכה, מה שהעלה אצלי את מפלס החשש – יכול להיות שאני לא פרנואידית בצורה פתולוגית? למחרת הייתה לי פגישה עם השרינקית, ושאלתי אותה אם היא חושבת שיש לי אישיות נרקסיסית. היא ענתה שיחסית לדודו טופז אני בסדר גמור. אני עדיין תוהה מה זה אומר לגבי.
נזכרתי בזה עכשיו אחרי שכתבתי את הפורנו של אורי המנייאק, וכבר כשכתבתי אותו היה לי ברור שהוא לא יפורסם כאן בבלוג, אלא בדף בבמה חדשה, שנושא את שמי האמיתי, ממש השם שנתנו לי הורי. אני מנסה להבין, למה מביך אותי לפרסם אותו כאן, בשם בדוי, ואין לי שום בעיה לפרסם אותו שם? האם רמת החשיפה שאני מאפשרת לעצמי הולכת ופוחתת ככל שאני מכירה יותר אנשים במרחב הבלוגי?
יש לי כבר ותק אינטרנט מספיק כדי לדעת שאין אפשרות לחמוק מהתופעה הזו, נוצרת תדמית, ואז קיימת תחושת מחויבות לאותה תדמית, והופך יותר ויותר קשה לחרוג ממנה. למשל, אם בפורום מסוים נוצרה לניק שלי תדמית של שטותניקית עם פה מלוכלך, יהיה לי קשה לשפוך שם את הלב ולהפגין כאב, ואם במקום אחר נבנתה תדמית של ביצ' עוקצנית, מין ליטל מיס פרפקט שכזו, אני לא אוכל לחשוף פגמים. נדמה לי שכשעוד לא היו לי פה קוראים הרשיתי לעצמי יותר, וככל שאני מנסה לשכנע את עצמי שאני כותבת רק בשבילי, אני מוצאת את עצמי מסננת נושאים מסוימים, כי כבר כתבתי על זה ואני לא רוצה לשעמם את שלושת קוראי למוות בכך שאני אחשוף אותם שוב ושוב לאותן שלוש תולעים שמכרסמות אותי מבפנים, או שפתאום מביך, ולא נעים, וחשוב לי שיחשבו עלי טובות, שאני נפלאה, מצחיקה, מגניבה, אמיצה. אבל אם הייתי כל הדברים האלה, על מה הייתי כותבת? הייתי כותבת בכלל? אני לא מאמינה ביצירה מתוך כאב, אבל יצירה נובעת ממחסור מסוים. אני מניחה שלא פתאום קם בבוקר אדם שחייו שלמים, ומחליט לכתוב.
כשהייתי קטנה נורא רציתי לצייר. אני משוללת כשרון ציור לחלוטין, אבל השתוקקתי לצייר, ופעם אחרי פעם התנפצתי מול ההבדל בין הציור שהיה לי בראש, ובין הזוועה שעלתה על הדף. למדתי לנתב את הצורך הזה להביע את עצמי למילים, אבל עד היום אני פוחדת מהרגע בו אני לא עומדת בציפיות של עצמי. בגלל שזו אני, בחרתי בפתרון ההרסני מכולם – להפסיק לנסות. עדיף לתחום את עצמי בהמון דברים שאני לא טובה בהם, ולא להרגיש מושפלת כי יש דברים שלא מצליחים לי. ומה עם לעשות דברים סתם כי זה כיף? למה לא ללכת לשחק באולינג בגלל הנעליים המגניבות? אבל הכדור המנוול סוטה לשוליים, ולמרות שאני לא מעניינת אף אחד, אני משוכנעת שכולם עומדים עכשיו ומסתכלים רק על הבושות שעשיתי. אחת הסיבות, ולא החשובה שבהן, בגללן התחלתי לכתוב כאן הייתה כדי לראות אם אנשים יתעניינו במה שיש לי לספר בלי לדעת מי אני, לא שאני סלב או משהו בסגנון, אבל ניסתי לתפוס מקום בלי להיות חלק מחונטה כלשהי. העניין בלתי אפשרי, החונטות נוצרות ללא הרף, הגב לי ואגיב לך, לנקק לי ואלנקק לך. עם זה דווקא אין לי בעיה, מרתק אותי לראות את התהליך של יצירת הקבוצות, וגם נעים לי להיות חלק מקבוצה, אבל אני פוחדת לאבד את היכולת לעשות בושות לעצמי, להיות יותר מדי מודעת, אני רוצה לנסות להמשיך להיות מחויבת קודם כל לעצמי, לכתוב כאילו לא יקראו, אבל גם זה בולשיט, כי אם הייתי כותבת כדי שלא יקראו, לא הייתי טורחת להעלות את זה לכאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
