לשאוף לנשוף

בפוסט הקודם היו לי שתי תגובות מהסוג המלבב, שדנות בהתמכרותי והשתעבדותי לכדורים. אחת מהן אפילו הסבירה איך עד גיל 20 הייתי בסדר ואז הכדורים הרסו לי את החיים. אני אוהבת את האנליזות הפסיכולוגיות האלה שמתבססות על כלום. סתם לידע כללי, שני התקפי הדיכאון החמורים ביותר שלי היו לפני כניסת הכדורים לחיי. בשניהם אפילו לא ידעתי איך לקרוא לדבר הזה בשם, חשבתי שלקבל התקפי בכי באמצע הכלום, לא להיות מסוגלת לקום מהמיטה או לצאת להליכות של קילומטרים, עד תשישות גמורה, רק כדי שיכאב בחוץ יותר מכפי שכואב מבפנים, זה משהו נורמאלי.

אחר כך, כשכבר לא יכולתי להפסיק לבכות, ושקלתי 42 קילו, הלכתי לפסיכולוגית, ששלחה אותי לפסיכיאטרית. לפני שבע שנים בשביל לקבל מרשם לתרופות נגד דיכאון היה צריך לשבת אצל פסיכיאטר כמה פגישות אבחנה, היום, למרבה המזל, רופא משפה יכול לתת מרשם. לא האמנתי שתרופה יכולה לעזור. אחרי שבוע וחצי כשזה התחיל להשפיע, הייתי בהלם, אחרי חודש, כשזה הגיע למלוא ההשפעה, נדהמתי, מה, זה טווח רגשות של אדם נורמאלי? ז'תומרת, אני לא אמורה לפרוץ בבכי כשאני רואה זקן הולך לבד ברחוב? וואו.

אחת ההחלטות הראשונות שקיבלתי הייתה לא להתבייש בזה, אף פעם. כל תחום מחלות הנפש הוא תחום מאוד מפחיד. מה לא בסדר עם האנשים האלה שנראים בסדר גמור? למה הם לא מצליחים להשתלט על עצמם? איפה עובר הגבול? רוב האנשים, אם יתנו להם לבחור בין נגיד, סכיזופרניה וסרטן, יבחרו סרטן, זה פחות מביש, ואפשר לרפא את זה. אז בינתיים אין לי סרטן (חמסה חמסה), אבל כן, הביוכימיה של המוח שלי לא בסדר. מאוד יכול להיות שאם הדיכאון המג'ורי הראשון היה מטופל, הייתי אז מספיק צעירה כדי לרפא את זה, אבל זה לא קרה.

מכל המחלות המפחידות האלה, לשמחתי, לקיתי בזו שהכי פחות מביש לדבר עליה, ושהכי קל לטפל בה, ביחוד ב-20 השנה האחרונות, מאז גילוי מעכבי ה-SSRI. לשמחתי, המוח שלי גם מגיב בחיבה גדולה לתרופה הזו, בלי תופעות לוואי.

עדיין, יש אנשים שחושבים שאני "בובה ממוכנת" או שאני "מכורה לתרופות". אני מכורה לתרופות האלה בדיוק כמו שכל מי שסובל ממחלה כרונית "מכור" לתרופה שלו. עדיין, יש כאלה שחושבים ש"חולה נפש" זו קללה. אותם אנשים לא יעלו על לדעת לקלל מישהו ב"חולה בכיס המרה" או ב"חולה בטחורים", אבל חולה נפש זה בסדר, כדאי שהם יתביישו, ובכלל, שיפסיקו להתפנק ויתחילו להתנהג כמו בני אדם, פרזיטים מפונקים.

בדיוק בגלל אנשים כאלה, כמו שני השרצים שהגיבו לפוסט הקודם, אנשים מתביישים לטפל בבעיות נפשיות, כי יש סטיגמה, כי מה יגידו השכנים, כי ללכת לפסיכולוג \ פסיכיאטר זה סימן נורא לחולשה. בדיוק בגלל תגובות כאלה אנשים סובלים מתופעות שבחלק גדול מהמקרים ניתנות לריפוי, או שאפשר להקל עליהן.

פעמיים חשבתי שאני בסדר והפסקתי לקחת, פעמיים קיבלתי הפוכה לפנים שלא ידעתי מאיפה היא באה לי בכלל. אינסוף פעמים שמעתי את העצות של המלומדים מטעם עצמם, "זה לא טוב", "תתגברי", "את מכורה", "את חלשה". חלשה? החולשה היא להסתיר ולהתבייש במשהו שהוא חלק ממני. קשה לי להסביר את השינוי שהתרופה הזו הביאה אתה, החל מהאפשרות הפשוטה לנשום, וכלה ביחסיי עם אנשים.

אז בפעם הבאה שמישהו יחליט שהוא צוחק על חולי נפש או על ההשתעבדות לכדור, כדאי שיחשוב אם הוא היה צוחק כך על מישהו עם כולסטרול גבוה, או ינסה לדמיין מה זה לחיות תקופה ארוכה בתוך דיכאון קליני. אחר כך שיבוא לתת עצות מלומדות.