התחיל לי כאב שיניים, לא מהסוג שגורם לרצות לקשור את השן החולה לידית של הדלת ואז לטרוק את הדלת בכוח ולראות את השן נעקרת. כאב עמום כזה, שאפשר לחיות אתו. אבל אם יש דבר אחד שאני יכולה לומר לזכותי, הוא שאין לי שמץ של פחד ממחטים, בדיקות דם, זריקות הרדמה, קעקועים, פירסינג, אודרוב, קטן עלי. כך שלא דחיתי את העניין ומייד הלכתי למרפאת השיניים, שיפטרו אותי מעונש הכאב.
קודם צילמו אותי, ואם יש משהו שאפשר לומר לרעתי, טוב, לא רק אחד, בסדר, יופי, הוא שאני שונאת את כל הדברים האלה שרופאי שיניים משתמשים בהם לצילומים, או לבדיקת מנשך, מייד אני משתנקת, נהיית סגולה ומתחילה לרייר כמו כלב שארפיי (ידעתם שהכלבים האלה מצחינים בצורה בלתי סבירה? מסתבר שנוטה להתפתח להם פטרייה בין קפלי העור). הייתי אמיצה, נשמתי מהאף, ויצאו צילומים יפים - משהו אש, בקרוב הקמפיין.
מסתבר שצריך לעקור לי שתי שיני בינה, ואלה האחרונות שלי, אחר כך אהיה אהבלה? אחד טיפול שורש, אחד כתר, ופעמיים ניקוי אבן, כעונש על הזנחה ארוכת שנים. יצאתי מהרופא, ובמשרד אמרו לי בשמחה – 3540 ₪. אלוהים אדירים, זה אומר שכל הכסף של הפרידה ילך לשיניים ולא לקריסטלים חמודים של פנג שואי? איפה הצדק? ואני כבר התחלתי לבדוק באיזה צבעים אני אמורה לצבוע את הבית שלי בהתאם לאסטרולוגיה של תשעת הקי.
נטלתי את עצמי ואת השיניים הרקובות שלי למרפאה אחרת, שיתנו גם הם הצעת מחיר, שם הם היו רציניים יותר, לא נותנים הצעת מחיר בלי צילום ומנשך של השיניים. 170 ₪. שקלתי לחבוט את ראשי בשולחן, אבל הבנתי שיכול להיות שבסופו של דבר הם יתנו הצעה זולה יותר, והסכמתי. אחר כך נכנסתי לחדר הרופא, ומעבר לבעיות שציינתי קודם, התגלה שיש לי נסיגת חניכיים, בגילי הפעוט. ירושה מאמא. תמיד תהיתי איך ההורים שלי הצליחו להשתלב בצורה מושלמת כדי להעביר לי את הגנים הכי גרועים של כל אחד מהם. אבל כל ההקדמה הזו באה כדי לעזור לי להתגבר על הרגע בו הרופא הקיש על הניבים שלי, ושאל בלי בושה, "ויישור שיניים, את לא רוצה?". יישור שיניים! על יישור שיניים הוא שואל אותי! הרי בדיוק ככה עושים תסביכים לאנשים. נכנסת לרופא שיניים בחורה, נגיד אני, בלי תסביכים בכלל בנוגע למראה השיניים שלה, ויוצאת מישהי אחרת, גם אני, נגיד, שבודקת בכל מראה אם כדאי ליישר או לא.
קראתי פעם על בחורה עם אף ענק ומכוער שנכנסה לפלסטיקאי, ואחרי שהוא גמר להסביר לה על טכניקות לניתוחי אף, זמן החלמה משוער, נזקים אפשריים וכולי, היא הסתכלה עליו ואמרה לו שהיא הגיעה אליו כדי לברר על ניתוח להצמדת אוזניים.
מוזר העניין הזה, דימוי עצמי. לפני שהתחלתי לגלוש לא ידעתי שאני כל כך קטנונית ווכחנית, לפני שאתי העירה את תשומת לבי לזה שאנחנו באותו גובה לא הייתי מודעת לכמה שאני נמוכה, מעולם לא הטרידו אותי סימני המתיחה על התחת, אבל אני חושפת את הבטן רק כשהיא במצב מושלם, היה לי חבר שנע בין מלא לשמן, החבר הכי טוב שלי שמן, ולשניהם אין שום בעיה של דימוי פיזי, יאיר, האליל, נמוך בצורה יוצאת דופן, ומזיין כמו שפנפן, והוא, שלא היה לו שום פגם פיזי, מעבר לעודף משקל של כמה ק"ג, לא הסתובב ערום, כי לא הרגיש בנוח. היפה באחים שלי מוטרד כי יש לו אף גדול, והבלונדיני נוחל הצלחה גדולה בקרב בנות, למרות שהוא נראה פחות טוב, וגם מטורף לחלוטין, ללילי היה תחת ענק והיא תמיד הייתה מוטרדת מהפטמות השקועות שלה, כאילו, את התחת כולם רואים, אנשים שאת מראה להם את הפטמות, נוטים להגיב בחיבה, שקועות או לא. איך הדברים האלה נוצרים? למה אנחנו מתוסבכים בקשר לדברים מסוימים, ובנוגע לדברים אחרים, שאובייקטיבית במצב הרבה פחות טוב מרגישים בנוח לגמרי?
ולנושא אחר לגמרי: אני קוראת את מדאם בובארי, וככל שאני מתפעלת מגאונותו של פלובר, כך אני פחות סובלת את אמה. מאז הגב. קרנינה לא הייתה דמות נשית שכל כך התחשק לי להוריד לה סטירה. אולי זה בגלל שהן הפנו עורף לרעיון האושר הבורגני שאני כה מייחלת לו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
