לשאוף לנשוף

הסתובבנו במומה, הט' ואני. בכלל, מה יש לאנשים מהמומה? כל מי שדיברתי אתו שאל, "במומה כבר היית?", כאילו, אחלה מוזיאון, בעיקר אהבתי את החלק של העיצוב (יש לי חיבה לפונקציונאליות, ברגע שמשהו מצליח להיות גם שימושי וגם יפה, חיבתי אליו גוברת פלאים). כשעברנו ליד ציור אחד, הט' כיסתה את הלוחית, ושאלה אותי, "מי צייר את זה?". מדובר בציור שמעולם לא ראיתי, ובכל זאת, במבט חטוף היה לי ברור שזה לוסיאן פרויד, צדקתי.

אני לא באה להתגאות כאן בזיהוי. הידע שלי באמנות מאוד קרוב לאפסי, תוציאו אותי מתחום השמות הגדולים ממש, וגם בזה, השמות הגדולים מהעבר, ואני חסרת ידע לגמרי. מה שהקל כאן על הזיהוי לא היה הידע שלי, אלא הסגנון הכל כך ברור של פרויד. נדמה לי שלרוב הציירים הגדולים יש את מגע היד שלהם, אפילו את הטפטופים של פולוק קל מאוד לזהות, שלא לדבר על, אה, מירו, או פיקאסו, או דגה.

מאז הזיהוי הזה אני תוהה אם גם בכתיבה יש את החתימה הייחודית הזו, ובינתיים אני מתלבטת עם עצמי. בניגוד לכתיבה, ציור הוא עבודה בודדה. יצירה כתובה עוברת מגיה, עורך ולפעמים מתרגם, שכל אחד מהם משאיר את חותמו הברור. ידוע על יצירות רבות בהיסטוריה של הספרות שהעורך שינה לגמרי, דוגמה פחות או יותר מודרנית, הוא ריימונד קארבר, שעבד תמיד עם אותו עורך, ששינה את הסיפורים שלו בצורה קיצונית. נניח שבגלל שהוא עבד תמיד עם אותו עורך, התפתחה לשניהם חתימה משותפת.

מה קורה עם המתרגם? כשאני קוראת ספרות מתורגמת, מאין לי לדעת מה היה שם במקור? יש מתרגמים מאוד אלימים, שבמעבר בין השפות גוזלים מיצירה חלק עצום מהמהות שלה, נגיד, אין שום קשר בין המינגווי במקור, והמינגווי המתורגם (למרות שעכשיו מתרגמים אותו מחדש, אולי אלה יהיו תרגומים נאמנים יותר). אני חייבת לקרוא במקור אם אני רוצה לגלות את החתימה הייחודית של הסופר, או לנסות לתת אמון במתרגם, שיעביר את רוח הדברים כיאות? ואם בפעם הבאה אותו סופר יתורגם על ידי מתרגם אחר, זה שוב יעוות את החתימה שלו?

איך אני יכולה למצוא בספרות את החתימה היחודית של היוצר? אולי בנושאים? נגיד, אם אני קוראת ספר שדן בנושאים מאוד בעיתיים כמו גילוי עריות ואונס בפתיחות גדולה ובהומור, סביר להניח שזה יהיה ג'ון אירווינג, אם אני קוראת מישהו שגם יש לו עלילה וגם נותן ניתוח פסיכולוגי מפעים ואכזרי לגמרי של הדמויות שלו זה דוסטו, ואם אני קוראת על בלש קשוח אך רגיש, גברי אבל שמגדל חתולה, יש סיכוי טוב שאני קוראת צ'אנדלר. אבל ספרות היא הרי יותר מהנושאים שלה. עדיין לא הגעתי להחלטה, כרגע הנטייה שלי היא להגיד שלסופרים יש חתימה ייחודית משלהם, אבל שהיא הרבה יותר מתונה מזו של ציירים, וצריך לחפש אותה הרבה יותר בזהירות.

שאפו קטן לגוגל: נכנסתי לחפש משהו וגיליתי שהסמל שלהם מעוצב בסגנון ואן גוך, הסתקרנתי למה, חיפשתי, בגוגל כמובן. ובכן, היום יובל ה-150 ללידתו.

אני אוהבת את הטריקים הקטנים האלה שלהם, שמכריחים אותי להיות סקרנית וללמוד עוד משהו.