קהילה קטנה וצפופה יש לנו כאן בישרא. פעם אמרתי למישהי שאם נתחיל לעשות כאן שרשראות זיונים, יצא שאני זיסית (TM ט') של כל מי שבגילי כאן, וזה בסדר, עד שזה נהיה לא בסדר. זה נהיה לא בסדר כי אנחנו, כפי שכתבתי, קהילה קטנה וצפופה, הכותבים בגיל הנכון מעטים, הכותבים האטרקטיביים בגיל הנכון עוד יותר מעטים, ולמרבה הזוועה, יש כאן גם הרבה יותר נשים מגברים. המצב הדמוגראפי הזה מביא אתו לא מעט בעיות.
אחת הבעיות העיקריות היא שרובנו אקסיביזיוניסטים, כמובן, ברמה זו או אחרת, אבל כולנו סובלים ממחלת החשפת (הרגע המצאתי את המילה, איך היא?). בתור אנשים אקסיביזיוניסטים אנחנו אוהבים לספר לעולם מה קורה אתנו, אבל ברגע שזרקנו אבן לבריכה והתחילו להיווצר אדוות, אנחנו רוצים שכל האדוות גם ידעו מה קורה.
כשאנחנו מתאהבים אנחנו מספרים, כשאנחנו נפרדים אנחנו מספרים, כשליבנו שבור אנחנו מספרים, כשאנחנו מוצאים אהבה חדשה ופנים בלוגרית אנחנו מספרים, ובד"כ, גם כשאנחנו מוצאים אהבה חוץ בלוגרית אנחנו מספרים לה על הבלוג, מה שהופך אותה, תוך חצי שעה בערך, לפנים בלוגרית.
אבל כשהמקום צפוף, אי אפשר בלי לדרוך על בהונות. אם בלוגר, או בלוגרית יצאו עם מישהו ואז עם בלוגר אחר, יש כאן מקדם חיכוך די גבוה. כמובן, לו היינו חיים בעולם אידיאלי, היינו מסוגלים לנסות להתחשב זה בזה, ולעשות דברים בצורה אלגנטית. אפשר היה לזכור שהאקס או האקסית שלנו קוראים אותנו, ולנסות לא למרוח להם על הפרצוף את האהבה החדשה שלנו והזיונים המדהימים שיש לנו; אבל רובנו הרבה פחות אלגנטיים מכפי שהיינו רוצים להיות.
יחסים בין אנשים הם דבר מורכב, ונוצר מטען די גדול של כעס, שאנחנו כותבים אותו, כשהוא ממוען, כמובן, בפאסיב אגרסיב מרהיב, למקור הכעס. הבלוגיספרה גם לא מאפשרת ניתוק אמיתי, כי נורא קשה להפסיק לקרוא את הבלוג של מקור הכאב וגרורותיו (קשה, אך לא בלתי אפשרי, צריך להיות נחושים לרצוח את מפלצת המידע [TM זו ש]). באופן טבעי, רגשות שלא מטפחים אותם נוטים למות, אלא במקרה של אנשים אובססיביים, והבלוגיה מאוד עוזרת לטיפוח האובססיות, כשחייו החדשים של האהוב או האהובה לשעבר נמצאים במרחק לחיצה על כפתור, מאוד קשה לא ללחוץ על הכפתור (שננו אתי: קשה אך לא בלתי אפשרי).
התוצאה היא בדרך כלל סדרה של פוסטים מסגנון עדות ה"אני התגברתי עלייך! הא! תראה איך התגברתי עלייך" (מופנה לזכר ונקבה כאחד, כמובן). הבעיה היא שכשאנחנו משקרים לעצמנו, גם אם אנחנו חושבים שאנחנו אשכרה מתכוונים לזה, הפינה הקטנה והכואבת בלב לא ממש מתרשמת מהשקרים העצמיים שלנו, וממשיכה לצרוב. אז נוטה להיות החמרה של פוסטי ה-"יא מנייאק, תראה איך התגברתי עלייך, אני בכלל לא זוכרת אותך, תזכיר לי, מי אתה?".
הבעיה עם השיטה הזו, היא שהיא מטופשת לגמרי. התגברות אמיתית לא צריכה לכתוב או להגיד את עצמה. זו בדיוק מהות ההתגברות, כשכבר נגמר הצורך לצעוק על האהוב, "אני בכלל לא זוכרת מי אתה, חתיכת מנייאק עם זין קטן, ובכלל, זייפתי לך כל הזמן!", כי הוא כבר באמת לא מהווה מקור לכאב.
הפתרון הרוחני לעניין הזה הוא לתת כבוד לרגשות האמיתיים שלנו, להגיד שכואב כשכואב, לא ברמת הפאסיב אגרסיב, "תראה כמה אני מתייסרת בגללך, ואני אפילו לא זוכרת מי אתה!", אלא לדעת שאם לא התגברנו, זה בסדר, מותר לנו, זה תהליך שאורך זמן, ולמרבה הצער, הוא לא מתקדם בקו ישר, אלא בנסיגות לפרקים. אולי עדיף להתרכז בהחלמה שלנו, במקום לנסות להראות ללשעבר כמה יפה התגברנו.
כמובן, אל תקחו אותי לגמרי ברצינות, כולם יודעים כמה אני אוהבת רכילות, ואם לא יהיו סערות בביצה, אנה אני באה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
