העצבשמרן שלי לא מרפה. זה לא קשור לידיעה שהוא מחפש אחרות, העצבשמרן היה כאן קודם, ואני לא חושבת שהעוצמה התגברה אחרי שהעניין נודע לי. זו גם לא השבת הארוכה שיש לי זמן לחשוב בה יותר מדי, אולי כן. הכבדות הזו בבטן, מאיפה היא באה? בא לי להתקשר ולדבר אתו, אבל כנראה אני לא אעשה את זה, אין טעם. להאחז בזיכרונות הגרועים, לא להרפות, לזכור איך הסתובבנו בתל אביב, ואני התפללתי בכל הכוח, "אלוהים, בבקשה תעשה שהוא יגע בי, רק שיתן לי טפיחה על התחת, בבקשה, שאני ארגיש קיימת", הוא לא נגע.
בהתחלה היה הפחד מימי שישי לבד, אז אני נוסעת לאלי, ועושים קידוש, אוכלים, אישתו נחמדה אלי, הילדים מציקים, אחיו מנומס ונחמד, יום שישי במשפחה נורמלית. ביום שבת אני משתדלת לצאת, ללכת לסרט בסינמטק, או להיפגש עם חברים. שאר השבוע עובר איכשהו, עבודה, כתיבה, קריאה, טיוי, עובר, ככה, דווקא בסדר רוב הזמן.
אני רוצה להיות שלמה, להיות משק אוטרקי. אפשר להיות משק אוטרקי? עכשיו אני רוצה לכתוב לו. פתאום אתם לא מספיקים לי, אני רוצה, מה אני בעצם רוצה? שהוא ידע שאני כואבת לפעמים? במיטב המסורת הפולנית, להעיק עליו ביסורי מצפון, "תראה יא חרא כמה אני סובלת!", אבל כנראה זה יגרום לו להרגיש טוב, ולי להרגיש רע. כבר לא אכפת לי שירגיש טוב, ורוב הזמן אני מרגישה בסדר, בהחלט בסדר. להתגבר על המשברים הקטנים האלה, זה כל הסוד, רק שאין כאן סוד, כולה להתכופף ולחכות שהם יעברו.
אני חושבת שאני גם כועסת, על זיו, על שחר. מותר לי לכעוס? כאילו, לא הייתי בחיים שלהם המון זמן, אני לא אמורה לצפות שהם יתייצבו כשאני צריכה. ואם אסור לי לכעוס ואני לא אמורה לצפות, זה מועיל במשהו?
לפני זמן מה עלה באחת השיחות עם אווה שאחד הרגשות השולטים אצלי הוא מרמור. איך התביישתי. אווה ניסתה להבין על מה הבושה, ואני ניסיתי להסביר לה שזה רגש מתועב, קטנוני, מכוער, היא ניסתה להסביר לי שאין רגשות שאסור להרגיש, ההתנהגות שהרגשות האלה גורמים היא זו שיוצרת את הבעיה. היה שם דו שיח מפואר של חרשים. עכשיו אני רוצה ללמוד לצעוק שמגיע לי, שמי שאוהב אותי עושה לעצמו טובה גדולה, שאני חברה טובה, ואדם טוב, ומגיע לי.
בינתיים אני סתם אנגב את הדמעות, ואלך להתקלח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
