לפני זמן מה אמרתי לזו ש, "את זוכרת את הימים בהם הייתי שרלילה?", "האמת", ענתה לי זו ש, "לא, ואני מתחילה לחשוב שהמצאת את זה". האמת? גם אני מתחילה לחשוב שהמצאתי את זה. אני מנסה לחשוב על הקלות הבלתי נסבלת של המגע בימים ההם, ומנסה לקשר את זה אליי בימים האלה, ויש איזשהו נתק, שאני לא ממש מבינה איך הוא קרה.
אלי טוען שאף פעם לא הייתי באמת שרלילה, שנכון, הזדיינתי עם לא מעט גברים, אבל לא הייתי באמת sick puppy, לא יודעת, אני מניחה שכן הייתי, אבל עדיין, היה בי גרעין מספיק יציב כדי לשמור על עצמי, לשים גבולות, לדרוש ולקבל יחס ראוי. האביוז הכי קשה היה עם אורי המנייאק, אבל גם הוא, מעולם לא חרג מהגבולות, שהיו מאוד ברורים.
לפני כמה חודשים היה איזה משהו חד פעמי לגמרי. היה חביב, הרבה פוצי מוצי אחרי. למחרת בלילה היה געגוע לפוצי מוצי. פוצי מוצי זה יופי, אבל זה היה בחור שמעבר לעובדה שהוא מחבק אחר כך, לא היה לנו כלום משותף, וחיבוקים, עם כל הצורך העצום בהם, הם לא סיבה מספיק טובה לשכב עם מישהו.
זו לא הייתה החלטה, להוציא את השרלילה להורג. זה כמו עישון הסיגריות שלי - אני מעשנת פחות מסיגריה ליום, אבל מגדירה את עצמי כמעשנת, כדי לא להחליט שאני מפסיקה, ולהתחיל להשתוקק לפרי האסור. זה איכשהו קרה לבד. פעם הייתי מזדיינת, היום אני לא. זו לא החלטה מוסרית, אין שום דבר לא מוסרי בסקס. אני חושבת שבלי ששמתי לב, משהו קרה. לפני זמן מה התבכיינתי לט' שמזמן לא התאהבתי, היא שאלה כמה זמן, אז זה היה חצי שנה.
- זה הרבה זמן?
- אני רגילה להיות מאוהבת כל הזמן.
- אולי למדת לכבד את הלב שלך ולא למסור אותו כל כך בקלות?
אולי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
