לשאוף לנשוף

מדובר בשתי הדמויות הספרותיות הנשיות השנואות עלי ביותר – הגב. אנה קרנינה ומדאם אמה בובארי. למרבה הצער, שתיהן נולדו במוחם של שני סופרים הראויים לחלוטין לשאת את התואר "גאון", כך שבשני המקרים, הנשים האיומות הללו קמות לתחייה מול עיני הקורא, ומהוות מטרד מייגע.

קיימת נטייה להשוות בין שתיהן. קווי הדמיון באמת ברורים למדי, שתיהן שייכות בערך לאותה תקופה, שתי נשים צעירות, יפות, שהתחתנו בלי שתהיה אהבה רומנטית בינן ובין בן זוגן, שתיהן כמהות לאהבה כזו, ושתיהן מתות בסופו של דבר. חוקרי ספרות, בעיקר מהצד הפמיניסטי של המפה, נוטים להגיד ששתיהן נאלצו לשלם בחייהן על החריגה ממוסכמות החברה שחיו בה. שתיהן נכתבו על ידי גברים, שהבינו בצורה נפלאה את צורת החשיבה הנשית (בהנחה שיש דבר כזה), אבל לפעמים אני חושבת, אולי עצם העובדה שהן תוצר גברי היא זו שדנה אותן למוות? נשים שכתבו באותה תקופה יכלו להרשות לעצמן להשאיר בחיים נשים שעברו על איסור חברתי כה חמור? נראה לי שלא, הלא הגיבורות של ג'יין אוסטין, או מיי אלקוט התכופפו לחלוטין בפני המוסכמות החברתיות. זאת אומרת, שאם באותה תקופה לגברים היה מותר לכתוב על נשים נואפות, בתנאי שיהרגו אותן בסוף, נשים לא יכלו להרשות לעצמן לעשות אפילו את זה, כך שהדמות הכי קיצונית שנוצרה על ידי אישה  זו ג'ו מארש, וגם היא מוותרת על כל החלומות שלה בסוף.

אבל אמה ואנה באמת דומות? מעבר לדברים הברורים מאליהם? אני חושבת שלא. אנה היא נודניקית אמיתית, אישה שאין לה מושג איך להיות מאושרת למרות שיש לה האפשרות – המאהב שלה באמת ובתמים אוהב אותה, בעלה מוכן לתת לה גט ולהשאיר בידיה את הילדים, ולמרות פוטנציאל האושר הברור שלה, היא תקועה בתוך מערבולת של יסורי מצפון שהורסת לכל מי שסובב אותה את החיים. אין בה שמחת חיים, חושניות, הנאה. אחרי כל משגל עם ורונסקי היא נתקפת ייסורי מצפון מעייפים, אבל לא מעייפים מספיק כדי להחליט לעזוב אותו, וכשהיא כבר מחליטה, היא לא מסוגלת לראות את האהבה של ורונסקי, ומטרידה אותו (ואת הקורא האומלל) ללא הרף.

אמה לעומתה היא, נו, שרמוטה כפרית נחמדה, שהתחתנה עם הראשון שהציע לה ובמקרה גם היה רופא, ואחר כך התחילה לייחל לאהבה רומנטית. למה בעצם היא שאפה, לאהבה או לסקס טוב? קשה לי לקבוע. בניגוד לאנה, אמה היא אישה סקסית בצורה מדהימה, ופלובר מדגיש את זה שוב ושוב – המאהבים שלה נשארים אתה לא בגלל אהבה, אלא בגלל שהיא יודעת מה היא עושה, היא קושרת אותם אליה בחושניות. לאמה גם לא הייתה הזדמנות להיות מאושרת, המאהב הראשון שלה היה חרייאת שרצה רק לשכב אתה ושיקר לה ללא הרף, והשני אמנם שכנע את עצמו שהוא מאוהב בה, אבל ברגע בו היה עליו להעמיד את האהבה הזו למבחן מעשי, הוא כשל. אמה היא כנראה יותר קורבן של התקופה מאשר אנה. אנה גם כיום לא הייתה מצליחה להיות מאושרת, אבל יכול להיות שאם אמה הייתה חיה בימנו, בתקופה בה לאישה מותר להנות מסקס בלי ייסורי מצפון ובלי המחויבות לתרץ את הסקס באהבה, היא לא הייתה נאלצת למות. אם לאנה היה הכל והיא לא ידעה איך להסתדר עם זה, לאמה לא היה כלום, ויחסית לכלום הזה היו לה לא מעט רגעים של שמחה. כולה, מה היא רצתה? שייקחו אותה למסעדות? יקנו לה בגדים יפים? להרגיש מחוזרת?

מעניין הוא שבנים נוטים לחבב את קרנינה (חוץ מאלי, שאם היה מחבב אותה, לא הייתי נהיית חברה שלו בכלל), הם רואים בה התגשמות של אישה שמקריבה את עצמה למען האהבה, הולכת אחרי הלב, ושאר שטויות, לעומתה אמה לא מקריבה את עצמה, וכאשר מאהב אחד זונח אותה היא מוצאת אחר. שלא כמו אנה, היא לא  מתאבדת בגלל סיבה נאצלת, אלא כי היא חייבת המון כסף למוכר הבגדים. לו הייתי חייבת להכיר אחת משתיהן (ואני שמחה שאני לא צריכה) הייתי מעדיפה להכיר את אמה – נראה לי שללכת אתה לשופינג ולדבר על זיונים יכול להיות די נחמד, בעוד שאנה הייתה משגעת אותי במוסרנות הבורגנית הזעירה שלה.