אתמול ישבנו, זו ש ואני, בשעות בלתי סבירות בעליל, ודנו בכובד ראש בשאלה, "האינטרנט הזאת, לאן?". במהלך הדיון זו ש (שיצאה לכנס כנר.נט, הזונה, אבל אני לא מקנאה, מי בכלל רוצה לנסוע לכנרת, לסופשבוע, על חשבון ורדי, ולהתחכך באושיות האינטרט הישראלי? אני? מה פתאום, איזה שטויות!), הביעה, באנחת הקלה, את שמחתה על מותו של ז'אנר הרווקה המגניבה. לא שז'אנר הרווקה הממורמרת יותר טוב, אבל כפי שהיא אמרה אתמול ברוב תבונה, "את לא ממורמרת כי את רווקה, את ממורמרת כי את כזו" (אולי כדאי לי להתחיל לברור את חבריי יותר בקפידה? מכאן זה פתאום נשמע כמו עלבון).
האמת היא שהימים ההם לא היו קלים כלל, מילא שהייתי רווקה, ללא בן זוג, גם הייתי צריכה לכתוב מניפסטים בזכות - כמה טוב לי ברווקותי - איך אני יכולה לזיין ולזרוק ממש כמו גבר - איך מעולה לי לגור לבד עם עשרת חתוליי - למה גברים זה איכסה - כמה אני יותר חכמה מכל גבר - וכל מני כאלה דברים, שהיו מאוד מעייפים. בחיי, אני חושבת ש"בבננות" הגנתי בנחרצות על עמדות כאלה.
מאז עברו אי אלו שנים, הפוזה התקלפה, אפשר היה להוריד את כל הבגדים הלא נוחים, ולהישאר בפיג'מה החביבה, גם אם הפחות מחמיאה, של ההשלמה הנינוחה.
אבל מאז אני תוהה, שיח הכוס המגניב מת? היום, גם כשאני קוראת בנות צעירות יותר שדנות ברווקותן וכאלה, נדמה לי שיש עליהן פחות פוזה, הן פחות כועסות, יותר מחוברות לעצמן, או אולי זו אני, שכבר יכולה לראות מבעד לכל הכיסויים, ולדעת ששיח הכוס המגניב לא מחביא אמזונה מסרסת, אלא מישהי שנורא כועסת כי אין מי שיחבק אותה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
