אחי הוא האשם העיקרי. לפני כמה חודשים הוא סיפר לי על שוק שחור של ריטאלין באוניברסיטה, שסטודנטים לוקחים גם אם אין להם הפרעת קשב מאובחנת, כדי להעזר בזה בלימודים. מייד הרגשתי שאני רואה את האור, בכל זאת, זו אני, ואם יש כדור פלא למשהו, רצוי מאוד שהוא יהיה בידיי.
כשהלכתי לרופאה לחדש את המרשם לכדורי האושר שאלתי אותה, בהבעה תמימה, איך משיגים ריטאלין, היא הסבירה לי שצריך קודם הפנייה מפסיכיאטר, ואז אבחון, ואז... בקיצור, העצלות שלי גדולה יותר מהחיבה שלי לתרופות (מה שאומר שאני ממש עצלה) ויתרתי.
לפני כמה זמן, בשיחת אייסיק, בחור מצוין אמר לי שלדעתו יש לי ADD, שזה כמו ADHD, רק בלי היפראקטיביות (כי באמת, לחשוד בשטיח כמוני בהיפראקטיביות, זה באמת מוגזם). נאנחתי בעונג, וכבר דמיינתי שלמגירת התרופות שלי מצטרפת עוד תרופה, אוח, איזה אושר!
מייד שלחתי מייל לפסיכיאטרית הבית, ושאלתי אם לדעתה יש לי ADD, פסיכיאטרית הבית ענתה לי בפסיכיאטרית רהוטה, "למה את חושבת שיש לך ADD?". מייד כתבתי סדרה מפוארת של סימפטומים, ושלחתי לה. פסיכיאטרית הבית, שכבר מודעת לחיבתי לתרופות, אמרה שהיא תעשה לי מבחן קשב, ואם התוצאות לא יהיו טובות, נראה מה הלאה.
נסעתי לבית המשוגעים שפסיכיאטרית הבית עובדת בו, אחרי שהיא התחייבה בתוקף שהיא לא משאירה אותי שם, לא משנה מה יהיו התוצאות. מזל שהיא התחייבה, כי האמת? זה מפחיד. נורא מפחיד לראות אנשים שכאילו בסדר, אבל לגמרי לא, או לשמוע מישהי ששקועה בעומק ההגיון הפנימי המעוות שלה, ולהבין בדרך מוזרה את ההיגיון שלה, למרות שאני יודעת שהוא נוגד כל היגיון אחר שאני מאמינה בו. מסתבר ששכנוע פנימי יכול להיות מאוד חזק, עד כדי כך שתהיתי, אולי כולם טועים והיא צודקת?
יצאתי משם קצת מזועזעת, אז מייד הפכתי הכול לדאחקות, כמו שאני רגילה, וישבתי באצילות לחכות לתוצאות המבחנים שלי. טוב נו, לא באצילות. מכיוון שאני נרקומנית חסרת תקנה, בדרך לא דרך הצלחתי להשיג חצי ריטאלין, ומייד ישבתי לעבוד, כדי לבחון את השפעתו של כדור הקסמים. הוא הרדים אותי. תרופה מעוררת, ואני ישר נרדמת. בחיי שהייתי רוצה להבין איך המוח שלי עובד.
היום הגיעו התוצאות, אני בסדר, יחסית לשאר המדדים הקשב שלי אכן קצת נמוך, אבל זה עדיין מעל הממוצע.
עכשיו אני צריכה להתמודד עם זה שאין לי הפרעת קשב, אלא אני סתם עצלה. כוס אמק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
