את התואר הראשון שלי עשיתי בחיפה. אבישי למד בטכניון, ואני ידעתי שאהיה אשת מהנדס טובה. ככזו, מן הראוי היה שאסע ללמוד בחיפה, עם אהובי. אחרי שנה וחצי נפרדנו, ואני נשארתי שם, בעיר הכי אירופאית בארץ. אהבתי את חיפה מאוד, אבל היה דבר אחד שהיא לא יכלה להציע לי: את עיתון העיר.
איכשהו הייתי מתקמבנת לנסוע לתל אביב בשישי בבוקר (כמה פרובינציאלי, היום אני יודעת שבשישי בבוקר ראוי להסתגר בבית ולקלל במרץ את כל החוב"תים שפולשים לעיר), ושם, בין סיבוב בשיואו שנקין, ועוד סיבוב בשיואו דיזנגוף סנטר, הייתי קונה העיר, לא קוראת אותו עד שהייתי חוזרת לחיפה, ואז מגיעה למסעדה שמלצרתי בה, ובשעות המתות קוראת את העיתון בשקיקה.
אחר כך עברתי לתל אביב, וגיליתי שאפשר לקנות את העיר בימי חמישי! כך נראה האושר! מדי שישי שבת הבית שלי היה מתמלא בשלושה עיתונים, ידיעות, מעריב והעיר (הארץ לא אהבתי אז). כמובן, הייתי מתחילה מהשער האחורי, עוברת דרך "ציפורה", קוראת את המודעות של הזונות ממין זכר, ומתגרה מזה נורא, בודקת מה מעניין, מנסה להבין מה נילי לנדסמן ותמר קרוון רוצות בעצם להגיד (בזכותן, או באשמתן, התחלתי לקנות קרמים של קליניק, שאלוהים ישלם להן כגמולן, מנוולות!), ואז מתחילה לקרוא כראוי, מההתחלה לסוף.
כשחזרתי לאשקלון, החנות של "ספרי" בקניון חוצות הייתה מביאה לי העיר במיוחד. אחר כך גיליתי שאפשר לעשות מינוי, אבל אז העיתון התחיל להתדרדר. בהתחלה לא רציתי להודות בזה, אבל כל שבוע היה פחות מה לקרוא שם, ומחקרים השוואתיים של נילי לנדסמן וגפי אמיר על איכות של בגדי תינוקות הם לא ממש כוס התה שלי.
ביטלתי את המינוי, והפסקתי לקנות את העיתון. לפני שלושה שבועות פורסמה ההודעה על מעבר לפורמט חדש וחינמי, כבר נכתבו ההספדים הראויים. יש גם את הצער על עוד עיתונאים שעומדים לצאת לשוק שנמצא במצב גרוע נורא.
אבל בגיליון האחרון, העיר נותן מפגן כוח שהחזיר אותי לימיו הטובים של העיתון - ראיון מאלף עם חנוך מרמרי. ראיון מופתי של יוסי סוכרי עם ברי סחרוף, טור מרגש נורא של גל אוחובסקי. בקיצור, בספרינט האחרון העיתון הזה נתן כל מה שיש לו, והזכיר לי למה הייתי נוסעת לתל אביב במיוחד כדי לקנות אותו ואיך מקומון איכותי אמור להיראות.
קנו אותו, גם שווה קריאה, וגם, מזכרת מסופה של תקופה. לא דמיינתי שאי פעם אני אגמור לקרוא עיתון, ואמחה כמה דמעות של צער.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
