לשאוף לנשוף

הייתי יכולה למנוע את הכל, כרגיל, אשמתי. בשתיים ועשר דקות המנהלת של אגף א' בחנות הביאה לי את הפדיון החצי יומי שלה, בשתיים ורבע המנהלת של אגף ב' הביאה את השלל שהיא הצליחה לצוד, ואני אמרתי שתלכנה, כי בדיוק הייתי נורא עסוקה בלהסביר לזיו למה אני לא אשכב עם מישהו שמהאייסיקיו שלו יוצא משפט כמו "זיון שלא מחליפים בו לפחות חמש תנוחות, לא נחשב זיון" (מצא למי להגיד את זה, לבחורה עצלה, חד תנוחתית במובהק, שהמאמץ המקסימלי שמוכנה להשקיע בסקס הוא לדרוש שיעשו לה נעים). זיו, אופטימיסט טהור שכמותו טען שאולי מדובר בליבידו בריא, בעוד אני טענתי שמי שבא לסקס עם דרישות סף מוקדמות, יתכבד וישרגל מישהי אחרת.

בשתיים וחצי הודעתי לזיו שאני עכשיו ללכת לאכול, נפרדנו לשלום, ובדרך לדלת שמעתי שמישהו חובט עליה. חשבתי שזה בטח תהיה עוד מישהי שהבת שלה חזרה היום עם פתק מהמורה, שאם מחר היא באה בלי תלבושת אחידה לא יכניסו אותה לבית ספר, ועכשיו אני אצטרך להסביר לה שהתנור לא עובר, ואין לי איך להדפיס לה חולצה, אבל לא, זה היה איש משטרה, ממרחב דרום ליתר דיוק, שבא לקחת את החולצות שהם הזמינו. רק שהבן זונה היה אמור להגיע באחת, לא בשתיים וחצי. עליתי למחסן, מצאתי רק חלק מהחולצות, ירדתי בהתמרמרות, ואמרתי לו שרק אני פה, שאני לא מוצאת כלום, ושיחכה עד ארבע. כמובן שנפתח מו"מ, שמה פתאום, הוא צריך עוד לנסוע לבאר שבע, ונו, שאני אעשה ג'סטה ויחפש עוד קצת. אז יחיפשתי עוד קצת, תוך מלמולי זעם בלתי פוסקים, ומצאתי את החולצות המחורבנות. ברטינה השלכתי אותן עליו, והתכוונתי לנעול את הדלת, כשנפתלי הגיע. תשאלו מי זה נפתלי? אין לי מושג, אבל לדבריו אבא שלי מחכה לו. בהתחשב בעובדה שאבא שלי, יתברך, שוכב במיטה עם גב תפוס, התקשיתי להאמין שהוא קבע עם מישהו. בירור קצר העלה שהוא לא ממש מחכה לו, אלא שנפתלי אמור לפרוק סחורה. כבר התחלתי להרגיש שיוצא לי עשן מהאוזניים, אבל אמרתי לעצמי שלא נורא, הוא יפרוק הסחורה, ואני אוכל ללכת בשעה טובה הביתה.

ומה אז? בעוד נפתלי ממש באמצע תהליך פריקת הסחורה? משאית נעצרה בפתח הסמטה, ושני צ'וחים ירדו ממנה בריצה, "חכי! חכי מותק! אל תסגרי!". "מה?!" נבחתי עליהם, "אנחנו פה, רק לפרוק איזה שתיים שלוש ארגזים, וזהו, בחייאת, תתני לנו לחכות שעה?". השתיים שלוש ארגזים הפכו לארבעה עשר, שחסמו לחלוטין את הפתח של החנות, ואחר כך הם עוד "מותק, קצת מים קרים, אפשר? חם היום". אני חושבת שבאותו רגע, מרוב עצבים, הייתי מסוגלת להרים את כל המתקן של מי עדן, כולל כד מים מלא, ולשפוך לו על הראש.

שוב, יצאתי לוזרית, הרי במצב כזה יש שלוש אפשרויות: לסגור לכולם את הדלת בפנים ולהגיד להם שילכו ת'נייק. לנסות לעזור בלי לקטר, והפתרון האהוב על בנות לודג' מערב: גם לעזור, וגם לא להפסיק לקטר.

ולעדכון בנושא רופא השיניים: המרפאה השנייה רוצה 800 ₪ פחות, וזה כולל פגישה עם רופאת חניכיים מומחית. וכך, למרות דמי הביטול הדרקוניים של המרפאה הקודמת, עדיין שווה לי לעבור. היום כבר הייתה לי פגישה עם השיננית, שנזפה בי על חוסר שימוש בחוט דנטאלי או קיסמים דנטליים, שהם קיסמים רגילים לגמרי, רק עולים פי עשרה. חיטטה לי בין השיניים, דחפה לי פלאטה מלאה פלואוריד לפה, נתנה לי שני סוגי משחת שיניים, אחד לחניכיים ואחד לשיניים, והראתה לי בעזרת מראה קטנה איך סגנון הצחצוח האלים שלי גורם נזקים בלתי הפיכים. יצאתי ממנה נזופה, ומעכשיו, אני מבטיחה להקדיש את שארית חיי לטיפוח וטיפול בשיני. אם אני אמות בקרוב, תרשמו על המצבה: כאן שוכבת בחורה שהשקיעה הרבה בשמירה על בריאות השיניים והחניכיים.

ואקורד סיום מפואר: גם הרופאה וגם השיננית טענו שיש לי פה קטן, כמו של ילדה ממש, אז לכל אלו שהתלוננו שאני לא מוצצת מספיק עמוק, או לא משקיעה מספיק: חברים, זה לא שאני לא רוצה, אני לא יכולה. הא!