לשאוף לנשוף

באחד באפריל, עידו פרסם את הפוסט הזה, השורה התחתונה הייתה שאחרי שתפוז נשכבו למענו על הגב ופישקו רגליים גדול גדול, הם גם יעשו אותו לבלוגר הראשון בארץ שכותב בתשלום. זו הייתה מתיחה מוצלחת למדי, אבל מאז אני תוהה, מה יקרה לנו אם ישלמו לנו כדי לבלגג?  לא מדובר במד"ב. בחו"ל כבר יש בלוגים שמכניסים רווח מסוים למפעיל שלהם, כמו הבלוג של אנדרו סאליבן, ששם בצד יש לו כפתור קטן, "click to give", ששולח אותנו לפייפאל. בזמנו, אחרי שתרגמתי משהו שהוא כתב, אף תרמתי 10$, לאות תודה (או שמא 5$, אלוהים, הזיכרון שלי מתפגר! פסיכיאטרית הבית, תעשי משהו! מי אני בלי הזיכרון שלי?!).

אני לא יודעת כמה זה ריאלי בארץ.  אין לי מושג כמה גדולה התנועה של הבלוגים שמעליי בטבלה, אני יודעת שמספר הכניסות היומיות אליי לא מצדיק מפרסם שישים לי באנר קטן. אפילו לא באנר פצפון. אבל נניח שהיו משלמים לנו לפי פופלאריות, מה זה היה עושה לכתיבה שלי? אני יודעת שפוסט על סקס מביא פי 1.5 כניסות ביום הפרסום, ושפוסט שיש בו רמזים לרכילות פנים בלוגיספרית לוהטת, יכפיל את כמות הכניסות ביום הפרסום.

הרווח היחיד שיוצא לי מהכתיבה כאן זו ההנאה שלי. ההנאה שלי היא לכתוב על דברים שלאו דווקא יקפיצו את הרייטינג - אם בא לי לכתוב על ספרות, או על משהו מצחיק שקרה לי היום בלימודים, אני יכולה, מקסימום באותו יום, יהיו לי פחות כניסות ופחות תגובות, מחיר קטן לשלם תמורת הזכות שלי להנאה. מצד שני, הייתי רוצה שחלק גדול יותר מהכנסתי החודשית יגיע מהיכולת שלי לייצר מילים, אם אני טובה בזה, למה לא בעצם? אבל כמו שאני מכירה את עצמי, הייתי עושה את הבלוג בתשלום, ואז עוד בלוג חתרני שהייתי צוחקת בו על הבלוג לתשלום, ונהנית ממנו הרבה יותר.

האם ראוי שתחביב יהפוך למקצוע? אני באמת לא יודעת. כשרק התחילו לשלם לי כדי לכתוב זה נראה היה לי הדבר הכי מופרך בעולם, מה פתאום שמישהו יתן לי כסף בשביל משהו שבא כה בקלות ובכזו הנאה? ואם הייתי צריכה לכתוב על דברים שפחות נהניתי מהם, זה גם היה בסדר, כי יש בלוג לכתוב בו מה שבאמת מעניין אותי.

מה יקרה אם ישלמו לי כדי לכתוב מה שבא לי? האם אני באמת אכתוב מה שבא לי, או מה שנראה לי שיעלה את הרייטינג?

מה זה יעשה לרמת המודעות? אני כבר מזמן לא כותבת "בשבילי", אני מאוד נהנית מהכתיבה כאן, אבל אני מאוד מודעת לזה שמעבר למסך יושבים אנשים, חלקם מכירים אותי באופן אישי, חלקם אוהבים אותי באופן אישי, חלקם לא מכירים אותי ומתעבים אותי (פשוט, אני כה מקסימה, שאי אפשר להכיר אותי ולא לאהוב אותי), אני יודעת מתי אני כותבת כדי לקבל אמפטיה, ומתי אני כותבת בכוונה כדי לעצבן, מה יקרה אם יהיו בינינו יחסים כלכליים? האם אני אמשיך לעצבן באותה עליצות? יותר? אתחנף לקוראים? אגביר את מינון הסקס?

יש לי עוד סוגיה עקרונית, היא קצת מביכה. מני הוא אחד העובדים בחנות של הוריי. הוא משתחרר בקרוב מהצבא (יתברך שמו, איך הם הרסו לו את המוטיבציה... זה היה מחזה מפעים, מישהו מתגייס שופע רעל, ותוך שלושה חודשים הדבר היחיד שהוא רוצה זה להשתחרר). לכבוד שחרורו, כונסה מועצה משפחתית שבה דנו בכובד ראש מה מני יעשה אחרי הצבא. הוא קולט דברים במהירות, הוא מאוד נבון, אבל הוא לא אוהב ללמוד, אין לו מוטיבציה ללימודים גבוהים, וגם לו הייתה לו מוטיבציה, ייקח לו שנים לסגור את הפערים הלימודיים שלו.

המועצה החליטה שהוא יילך ללמוד איזה מקצוע מעשי, משהו שייתן לו הכנסה אמיתית, וכמה שיותר מהר. כולם מרוצים מההחלטה הזו, ורק אני תוהה מאז, היינו מוותרים כל כך בקלות על האפשרות שהוא יילך ללמוד לולא מני היה אתיופי? אולי זה בסדר לחשוב שיש אנשים שהשכלה גבוהה אינה מתאימה להם? האם אפשר לדחוף מישהו לעשות משהו בגלל אידיאל בורגני שלי של מה ראוי ולא ראוי לעשות?