איפה מתחילים? לפני כמעט שלוש שנים בתאילנד, או אתמול? יאללה, נתחיל בתאילנד, יותר שווה. שכבתי על החוף, בקו-פנגאן, מרוחה ביסודיות בקרם עם מקדם הגנה שמונים ומשהו, מנסה לגמור לקרוא את 1200 העמודים של "שוגון" באנגלית, ספר שעליו אמר לי המוכר ההודי – "קראתי אותו לפני עשרים שנים, אבל אני זוכר שכשהוא נגמר, הצטערתי שאין בו עוד 1200 עמודים", ואללה, צדק ההודי (ומכאן, לשתי הערות צדדיות: בניו דלהי יש חנויות ספרים מדהימות ממש, ומחר אחי לוקח אתו את הספר למילואים, אני מקווה שיהנה ממנו כמוני). פתאום התיישב לידי בחור, tres נאה, פנים מוצלחות, גוף מושלם, בגד ים זעיר.
כמובן שהוא התעלם ממני, גם אני הייתי מתעלמת ממישהי שיושבת בחוף בתאילנד בצל, מכוסה בשכבת קרם הגנה לבנבן, משקפי שמש, כובע טמבל, ושקועה לחלוטין בספר עב כרס במיוחד. הוא נראה טוב מדי, כך ששתי הסברות שלי בנוגע אליו היו:
- הבחור הומו.
- הבחור אינו ישראלי.
כשראיתי אותו מוציא ספר בעברית מהתיק מחקתי את סברה שתיים, ונשאר לי להתמודד רק עם הבעיה הראשונה. הסרתי את משקפי השמש, ובטון חביב אך קריר שאלתי אותו מה הוא קורא. הוא הראה לי את הספר, שלא היה מוכר לי, וסיפר שאח של חבר כתב אותו, ושדווקא בסדר. משם כבר התפתחה שיחה ידידותית נחמדה, שנגמרה בחדר שלו, בסבב של שני זיונים שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו שביעות רצון מלאה לגביהם.
אחר כך נפגשנו עוד פעם בארץ, ואז נהייתה לו חברה, לי נהיה חבר, שמשום מה הייתי מאוד נחושה להיות נאמנה לו, כך שיצא שהוא התקשר אלי כמה פעמים, אבל העדפתי לשמור על שלום בית (אני חושדת שההתעקשות שלי להישאר נאמנה נבעה מזה שאיפשהו ידעתי שאם אני אזדיין עם מישהו נורמלי, אני לא אוכל לחזור לשממה שחיכתה לי בבית). יום אחרי שהאדון עזב התקשרתי אליו, ולמרבה המזל יצא שהוא היה אמור לטוס שוב לתאילנד, ולחזור עוד שלושה שבועות. אני אומרת למרבה המזל, כי ההחלטה לחזור לעולם הסקס של האנשים הנורמלים בזרועותיו של שחר הייתה הרבה יותר נבונה.
ואז חודשיים וחצי, טלפונים, טלפונים ופגישה אין, עד אתמול. (אויש, עכשיו אלי ישאל את עצמו מתי זה קרה...הוא התקשר איזה עשר דקות אחרי שיצאתי מהבית שלכם)
נפגשנו בבית של א. עישנו קצת, ומשם המשכנו בדרכנו, לקנות קנדומים ולחפש מלון שנוכל לספק בו את תשוקותינו הבוערות (למה מלון? ואללה, יש טרנד כזה, של אנשים בגילי, שחיים עם ההורים, מאוד מוזר, ובמכונית באמת הספיק לי עם אורי המנייאק). מכיוון שהיינו מסטולים מהתחת נתקפנו שנינו באבדן של כושר הכיוון, ולקח לנו בערך חצי שעה להפסיק לעשות סיבובים בתל אביב, ולהגיע למלון, ברמת אביב. נרשמנו שם, בעודי מצחקקת מכל הסליזיות שבעניין, והובלנו על ידי הקונסיירג', שהוא גם המאבטח וגם פקיד הקבלה לחדרנו, שהיה אב טיפוס של חדר סליזי, עם מיטה מכוסה כיסוי ורוד ומראות על שתי קירות, אבל נקי בצורה הגיונית, וגם הייתה מקלחת. מה עוד אפשר לבקש?
עכשיו אני מנסה לשחזר מה היה, כדי לכתוב את זה, ומאוד מקווה שאף אחד לא יכנס לחדר פתאום, יהיה קשה להסביר את החיוך המסופק שלי. הגוף שלו עדיין מושלם. תמיד אני טוענת שזה לא נורא חשוב, וזה באמת לא נורא חשוב, אבל יש איזשהו ערך מוסף של עונג עם מישהו שהגוף שלו מהווה גם חוויה אסתטית, כתפיים רחבות, שרירים ארוכים, קוביות בבטן, בלי שומן, האמת היא שלרגע שקלתי לא להוריד את המשקפיים, כדי להיטיב לראות, אבל, אי אפשר להתנשק עם משקפיים.
זו הפעם הראשונה שישנו בה ביחד. היה שונה מאוד מהפעמיים הקודמות, הרבה יותר אינטימי, מאוד איטי, מאוד נכון, עדין, אבל לא עדין מדי (בכל זאת, זו אני). הוא כל הזמן ניסה לקרוא אותי, והצליח לא רע בכלל. אני עדיין מתרגלת לזה שיש אנשים שאוהבים שנוגעים בהם, אבל זה הרגל שהרבה יותר קל לאמץ מאשר ההרגל ההפוך, או "איך תחיי עם מישהו ששונא שנוגעים בו". הוא מתאים את עצמו מתוך שינה, כמוני, ומקפיד שיהיה מגע כל הזמן, ואני, שכדי להרגיש בטוחה צריכה שיחבקו אותי ללא הרף, הרגשתי מרוצה לחלוטין.
אני שמחה.
ותגובתו הציונית ההולמת של אלי (ככתבה וכלשונה): "הנה, מורידים ממנה את העיניים לעשר דקות, והיא כבר במלון עם איזה טיפוס מפוקפק. יופי".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
