לשאוף לנשוף

"ויכלת לשבור אותי לרסיסים,

לנשוף נשיפה קלה,

ולא נשפת."

"האנשים", שמתי את הדיסק שלהם בצ'יינג'ר של האוטו, עכשיו מותר לבזבז אותם, כשיש שמועות על זה שהם עומדים להוציא עוד דיסק.

אני אוהבת משפטים מדויקים, שנראה כאילו תמיד היו שם, ורק חיכו לכותב הנכון שיבוא לגלות אותם. אצל עמיר לב יש המון כאלה, אצל רונה קינן גם. המוזר הוא, שבאופן עקרוני, בנות אוהבות את רונה, ובנים מעדיפים את עמיר. כשהדיסק של רונה יצא, הרבה יותר מבנות מאשר בנים ציטטו כאן את "עשר שניות". יכול להיות שגברים יותר מתחברים לצמצום האוטיסטי כמעט של עמיר (שלא יובן לא נכון, אני קרועה על עמיר). זה גם עניין של מצב נפשי. רונה נכנסה לי לחיים בתקופה שהייתה כל כך דליקה, שכל מילה יכולה הייתה לפוצץ חלונות. לשם היא הגיעה, עם ה-

"והכל יקפא פתאום,

אם יהיה לנו רגע,

לעצור בפינת רחוב לחבק ולעזוב; 

כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות, לאהוב פחות."

אי אפשר לדעת לאהוב פחות, לפחות לא אהבה רומנטית. אחר כך היא יכולה להתגלגל לסוגים אחרים של אהבה, אבל נראה לי שאהבה רומנטית היא בינארית. אחר כך נכנס עמיר, עם אריה ורותי שלו,

"מפולות בהרים, 

חשבו זה יקרה באיזה יום עצוב.

ארמונות נוצצים 

הפכו בשניות לאיזה חור עלוב."

זהו, כך נשמעת אכזבה, ב-15 מילים.

עכשיו, עכשיו האנשים, עם הרגע הזה,  כשהלב של מישהו נמצא אצלנו ביד, או כשאנחנו נותנים למישהו להחזיק בלב שלנו. זה הרגע שקופצים בו לתוך התקווה. הרבה מאוד זמן פחדתי שאני לא יכולה לעשות את הקפיצה הזו. מסוכנת מדי. טעיתי. אני יכולה. אני אבדוק קודם טוב טוב, שזה לא יהיה מישהו שינשוף את הנשיפה הקלה הזו, אבל אני לא פוחדת.

זה משמח אותי.