אתמול בצהריים, בעודי תלויה על הגדר של האוניברסיטה, מנסה לייצב את עצמי על פח אשפה, שקית בין שיניי ואני מנסה לחמוק מהקוצים של הבוגונבילה, הטלפון צלצל. אלי. "אל תשאל, אני כאן תלויה על גדר, קוטפת בוגונביליות לבנות". אלי, שכבר די הרבה זמן משוכנע שבריאותי הנפשית מעורערת מאוד, ניסה בעדינות לשאול למה אני תלויה מהגדר וקוטפת בוגונביליות לבנות. הסברתי לו שזה בשביל העיצוב החדש של הבלוג.
זה בכלל לא היה רעיון שלי, זה היה רעיון של זו ש. וברור היה שהיא תרצה דווקא פרחים שאי אפשר כמעט להשיג. בוגונביליות אדומות וסגולות? יש כמו זבל. לבנות? פפפפחחח.
בצר לי, הרחבתי את המושג "בוגונביליות לבנות" ל"פרחים לבנים", ואת ה"פרחים לבנים", לגוונים שונים של ורוד, סגול, או כתמתם, כמו הפרחה הטובה שאני. היות והאוניברסיטה לא סיפקה את הצרכים הפרחוניים שלי, נדדתי לרמת אביב, שם היו סוגים שונים ונאים של פרחים לבנים, בעיקר כאלה ששמם אינו ידוע לי. כל הזמן פחדתי שמישהו ישים לב שאני מאשקלון וישסה בי את המשטרה, אך זה עבר בשלום. שתדעו לכם שנורא קשה למלא שקית בפרחים. הם מאבדים נפח הבני זונות, מה שיוצר את הרושם שאין מספיק פרחים.
אחר כך נסענו לים, אני נאלצתי לכרות לעצמי בור בחול, לא במובן המטפורי של המילה, זו ש סידרה יפה יפה את הפרחים, התלוננה על זה שהיא מתחפרת בחול, צעקה עליי שאני אפסיק לעשות פרצופים של פולניה סובלת (מה אני יעשה, זה הפרצוף היחיד שיש לי), צילמה מהזווית הזו, מהזווית הזו, חפרה אותי עוד קצת, בלי להתחשב בצעקות ה"החול נכנס לי לאוזניים" שלי, והתוצאה? לפניכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
