היום, לאות הזדהות עם הדודה, הבאתי אותה גם אני בהחלקה מרהיבה על הכביש. היה מעולה! קרסתי באצילות, שפשפתי לעצמי את פרק יד שמאל, ואת הברך, וגם לכלכתי את מכנסי החאקי שלי, שזה עתה יצאו מהכביסה. כל זה קרה מול עיניו של שומר החניון החתיך, שמייד אץ באבירות לעזור לי, אבל במקום לסייע לי לקום, הוא תפס את הפלפאפון שלי והרכיב לי אותו בחזרה. סדר עדיפויות משונה, אכן.
(סימנים לזה שאני או מזדקנת או נראית חנונה לגמרי: לפני זמן מה באתי להחנות את ברלינגו המנוולת אצלו, והבחורצ'יק ישב שם שרוע על כיסא, מסטול ברמה כזו שרציתי להגיד לו, "מאמי, מה שלקחת? תביא לי שניים!". בחביבות שאלתי אותו, "אתה עייף או מסטול?", והוא פקח את עיניו, טוב נו, פקח יהיה מושג מופרז, אבל הוא בהחלט התאמץ, ומלמל, "איך ניחשת?".
הזוועה, כבר הגעתי לשלב הזה שבו הנוער חושב שאני כל כך לא מגניבה שאיני יכולה לזהות סטלן מקילומטרים? מה נהיה?)
המזל היה שאחרי הנפילה המשפילה, נפגשתי עם פנחס, הזבובנית, אביבה ונעם החתיך, וכולם ריחמו עליי בצורה מאוד יפה. טוב, חוץ מנעם החתיך, אבל הוא רק בן שלושה חודשים, הוא לא מבין הרבה.
אובססיית השואה מסרבת להרפות, היום כשקניתי לנעם החתיך את הספר "בישול לתינוקות", או אלוהים יודע איך קוראים לדבר הזה - מתכון לדוגמה: הכניסי תפוח ואגס למג'ימיקס, הפעילי אותו, ותני לתינוקך. האגס יוסיף את המתיקות שכה חסרה לתפוח, ושאני אפול עכשיו מתה אם לא היה שם את המתכון הדבילי הזה שם בספר! - קניתי גם "לקסיקון השואה" (באושוויץ היה אשכרה לא נעים,הידעתם?), ואף ליטפתי במבטים חומדים את הספר "חייליו היהודים של היטלר", או משהו בסגנון, אבל נזכרתי שטרם גמרתי את "בכינו בלי דמעות", ואת "סיפורו של גרמני" וגם אריך קסטנר מחכה לתורו. התאפקתי. אני ממש מקווה שהדיבוק הזה ירפה ממני אחרי הגשת העבודה, כי זה מתחיל להיות קצת בעייתי, ואנשים לא נוטים להגיב יפה לבדיחות השואה שלי, משום מה.
האמת היא שהתכוונתי לכתוב פוסט עמוק על יחסי הורים ילדים, אבל לא בא לי.
יש למה לחכות!
הודעה מנהלית: בגלל הצפות, רק משתמשים רשומים יוכלו להגיב. תאמינו לי, לי זה כואב יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
