לשאוף לנשוף

(הכותרת היא משיר של סחרוף, רציתי שזה יהיה מוטו בבלוג, אבל הטילו על זה וטו, אז אני מוחה, מחאה שקטה)

הלכתי לראות סרט, עם הוריי, השאטני וחברתו, הבלונדיני וחברתו (בוריס - שיחק אותה הבן זונה, אה?) ואני. הסרט היה מצוין. תסתכלו עליי. אני לא מבינה למה, אמריקאים, נגיד, לא מצליחים לעשות סרטים כאלה. אם היו עושים סרט כזה בהוליווד, אז לקראת סוף הסרט הגיבורה הייתה עוברת מהפך והופכת לכוסית על, למה מה פתאום שבחורה שמנה ולא ממש יפה תמצא אהבה? מי יגע בדבעה הזו בכלל?

יצא שהוריי ישבו בקצה אחד, ואני בקצה השני. אבא שלי שאג, "Arielita, que mierda nos separa?", שזה "מה לעזאזל מפריד בינינו", אבל הרבה יותר מצחיק. זו הייתה הבדיחה הקבועה של ימי שבת בבוקר, כשארבעתנו היינו זוחלים להם למיטה.

תיאמתי משהו עם אחי, כשפתאום קלטתי את אימא שלי מסתכלת עליי. במבט שקרע לי את הלב. זה היה מבט כזה, ששילב גאווה ופליאה, משהו כמו, "אני לא מבינה, היא כל כך נהדרת, למה אין לה אהבה?". רציתי לקום, לחבק אותה ולהגיד לה שזה בסדר, שלא תהיה עצובה, יש לי המון אהבה, מסוגים שונים. אבל הסרט בדיוק התחיל.

אין אנשים אחרים שיכולים להעלות לי את הטורים מ-0 ל-30 אלף תוך שנייה וחצי. בעצם, עכשיו שאני חושבת על זה, זו כנראה פונקציה של קרבה, האנשים שאני הכי אוהבת, הם האנשים שהכי יכולים לעצבן אותי, אולי כי דעתם הכי חשובה. אין אנשים אחרים שאני מכירה במידה כזו, אין אנשים אחרים שאוהבים אותי ככה, וגם לא יהיו. אני מניחה שאנחנו אחרי שלב הכעסים הגדולים, הם ואני. הם מכירים אותי מלפני לפנים, גם במקומות בהם הורים בד"כ לא מכירים את הילדים שלהם (זה קצת מביך, נגיד, שמגיעים הביתה מתרימים של "אל סם", ואימא שלי מתחילה להסביר להם מה החשיבות של לגליזציה, ותראו איזה יופי הילדים שלי יצאו, למרות שכולם שתו חשיש!).

אני שמחה שרוב המורסות ביחסים בינינו נוקזו, הפייסנות האוהבת הזו, היא טובה לי.

כדי לא להיגרר לקיטש:

הטלפון מצלצל, המלכה האם בצד השני.

- דה.

- זו הבת שלי, היפה, המטר שמונים, עם השיער הבלונדיני הארוך והעיניים הכחולות?

- לא.

- אז זו הגמדה עם המשקפיים?