הרגע שמעתי את הצפירה, ועמוק עמוק בלב, לא ידעתי מה כואב לי יותר, זכרונם של ששת המיליונים, או העובדה שפרוייקט הליקוסים הנאדר של מוזטל בוטל בגלל העדר מלוקסות.
קוראיי הותיקים בוודאי מכירים את ההיסטוריה הארוכה והפתלתלה שלי עם מוזטל. לפני זמן רב, אני הייתי אמורה להיות המלוקסת היחידה שלו, ובגלל סיבות שעדיין נדונות במיטב בתי הדין בעולם, זה לא יצא אל הפועל. לאות אכזבה מוזטל הכריז על פרוייקט הליקוסים הנאדר, ומיום ליום, עם התקרב המועד המיוחל, אני התרגשתי כמעט ככלה לפני חופתה.
קטני אמונה בוודאי יצטטו כעת פעם בהן כיניתי את מוזטל בכינויי גנאי, ואז הייתי מוכנה להתערב שהפרוייקט לא יתקיים, אך הכול היה בהפוך על הפוך, ידעתי שמוזטל, ככל שיענוהו כן הוא ירבה ויפרוץ. לכן מחקתי אליו את הלינק והמנוי ואף הפסקתי לקרוא אותו, בידיעה שזה יעורר בו את הזעם הנחוץ, ויגרום לו לספק את הבלוגריות, אחיותיי, בצורה שאחריה הן יבינו אורגזמה מה היא. הפרוייקט היה חשוב מספיק כדי להרוס את יחסיי עם מוזטל ולהקריב אותם על מזבח כוסן של מיטב אושיות ישרא.
אפילו נטישתה של שימייל, ברגע האחרון, בצעד שפל שלא יכולתי לחזות אפילו לא בחלומותיי הגרועים ביותר, לא דיכאה את רוחי, הייתה לי הרגשה שפרוייקט הליקוסים הנאדר ינצח. אך תוחלתי נכזבה, אחת אחת קטנות האמונה התחילו לנשור, ומה שעשוי היה להביא ישועה לארצנו, דווקא ביום עצוב זה, לא יצא אל הפועל.
מוזטל, למרות שאסור היה לי להשתתף בפרויקט, אני מרכינה את ראשי לזכרו בצער.
מאגרא רמא לבירא עמיקתא: מישהי יכולה להסביר לי למה הבגדים ב"קום איל פו" כל כך יקרים? הן משתמשות בבדים הכי זולים שיש, והעיצוב, אפעס, אין בו נשמה יתרה. אני בכלל לא רוצה לדבר על החולצות מפרוייקט השלום שבו הן נותנות לרוקמות ערביות לרקום מוטיבים אתניים על חולצות סתמיות לגמרי, ואז החולצות האלה נמכרות ביותר מ-1000 שקל האחת. בחיי שהייתי רוצה לדעת איזה אחוז מתוך זה הרוקמת הערבייה מרוויחה.
בכלל, הקרול גודין הזו (הבעלים של קום איל פו) מעצבנת אותי, היא תמיד משוויצה שהיא מקפידה לשלם לתופרות שלה יותר משכר מינימום, שאני אתעלף מזה עכשיו? שכר מינימום, בפעם האחרונה שבדקתי, היה פחות מ-18 ש"ח לשעה. הייתי רוצה לראות את הגב' גודין מסתדרת עם שכר כזה.
ואם כבר רוחניות מעצבנת, מותג הבגדים "ביקל" שנילי לנדסמן לא מפסיקה להלל. הייתי אצלם בשתי מכירות, לא קניתי כלום. בגדים סתמיים, תפורים בצורה בינונית במקרה הטוב (ראיתי שמלה שהייתה מכותנה כל כך דקה, שהיא נמתחה על הבחורה שלבשה אותה, כמו גאזה ממש), כל פעם שיש להם מכירה נילי משפריצה עליהם ניטים, ובעקבותיה אצות רצות עיתונאיות אופנה אחרות.
אז גם הבעלים של ביקל, מתגאה בתנאים הטובים שהיא מספקת לתופרות, בהודו. שלא תבוא לבלבל לי את המוח זותי. גם אם היא הייתה מעסיקה תופרות בארץ, היא הייתה עדיין מרוויחה מאוד יפה עם המחירים שהיא גובה.
אין לי בעיה עם קפיטליזם, יש לי בעיה עם קפיטליזם שמנסה להחזיק בשני קצות המקל - גם להיות רוחנית וגם להיות יפת נפש. זה לא משתלב יפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
