לשאוף לנשוף

מצב רוח א.

תמיד תכתבי, הכל. שבי, בהתחלה מול דפים ואחר כך מול מחשב, ותני לכל לצאת, כל המילים שמסתובבות בתוכך כל היום, יוצרות מערבולות ושמיניות, אם לא תכתבי, תשכחי, תראי את פרוסט המסכן, מנסה לתעד כל שנייה מהילדות, ואת, מה את זוכרת מהילדות? ילדה בת חמש ניגשת אליך במסעדה במדינה רחוקה מאוד, מחזיקה קיסמי שיניים ביד, ושואלת, "quieres palitos?". ילדונת כעורה בת אחת עשרה, במדינה רחוקה מאוד אחרת, מסתכלת על פאביו, חולמת איך הוא יציע לה חברות. מה קרה באמצע? אנחנו לא זוכרות, היא חושבת יותר מדי, זה לא משאיר מקום לזכרונות.

מה שלא תכתבי, לא יהיה. פשוט, לא? תתעדי הכל, גם מה שאת חושבת שאת לא רוצה לזכור, ואז תשתמשי בזה שוב, תרכבי מהשאריות ארוחה חדשה, כמו פודינג לחם, זוכרת כמה את אוהבת פודינג לחם? מה נשאר לך בעצם חוץ מתיעוד אובססיבי?

תזכרי את עצמך מחובקת, בכפית מגוננת, כמו שאת אוהבת, את הזין שלו מתחכך בך, מנסה למצוא מקום, את היד שלו חופנת שד, תחשבי על יד שחומה מונחת על ירך לבנה, את הלשון שלו מרפרפת בתוכך, אם לא תכתבי, הרגעים האלה יחמקו, גם העצב שבהעדר יחמוק בסוף, ומה יישאר ממך?

אף פעם לא התלבטת בין הכתיבה או החיים, התשובה הייתה ברורה לגמרי, תנו לי חיים, כמו שלכם, כמו שלהם, כמו של כולם. אני רוצה ללכת לטיפת חלב עם הילד, לחזור ולהתקשר לבעל להתלונן שהאחות אמרה שהוא לא מוסיף מספיק במשקל. אני רוצה לקום בבוקר וללכת לעבודה, אני רוצה לדבר ב"אנחנו".

נראה שאף פעם לא הייתה בחירה, היו שתי דרכים שהתפצלו ביער צהוב ומעולם לא שמתי לב אליהן? או אולי רק דרך אחת, בלי שילוט ראוי. למה אין שילוט באמת? "עוד X ק"מ, בפניה ימינה, אהבה, בפנייה שמאלה, סיפוק מקצועי, אם תמשיכי ישר, לא זה ולא זה". צריך לחוקק חוק, שיהיה שילוט. זה אפילו חשוב יותר מחוק המשפט המזהה בטראקים של מוזיקה אלקטרונית (חוק שהגיתי, לפיו צריך שבכל טרק יהיה משפט מזהה, לא חייב משהו נבון, משהו כמו, we are on the way to infinity, אומצה אומצה, יספק אותי, פשוט כדי שאפשר יהיה להבדיל ביניהם, הנה, תראו איזה יופי אני שוב מתאמצת להצחיק. תזדיינו, רע לי, לא רוצה להצחיק, מה תעשו, תלכו לבלוג אחר?). מה יכלתי לעשות אחרת?

מצב רוח ב.

נסיעה במכונית, לארוחת חג מס. 37א, שהפעם הייתה ארוחת חברים. בתפריט: חלת בצל, סלט חסה, ספייר-ריבס ברוטב דבש, תפוחי אדמה טנטנים צלויים, אפונה וגזר בחמאה, יין נפלא, ולקינוח – שטרודל, שאמתכם הכינה במו ידיה.

הטלתי על כל המשתתפים קוד לבוש, לא דרקוני בכלל, רק שיבואו לבושים יפה, והייתה הענות מלאה. אני אפילו הורדתי שערות כדי שאוכל ללבוש חצאית. החלפתי בהתרגשות בגדים כמה פעמים, אחרי שהתברר שהשמלה הלבנה שקופה מכדי לצאת אתה למקומות מהוגנים, חצאית החאקי גדולה מכדי שאפשר יהיה ללבוש אותה, ורק החצאית השחורה עדיין נראית הגיונית, חולצה לבנה, נעלי עקב, והרגשתי נפלא.

בדרך מעירי הקטנה למרכז הייתה מוזיקה מצוינת ברדיו (אחרי שנמאס לי לשים בסבב את "הנך יפה" מהפרויקט של עידן רייכל, מקורי, בטח מקורי, אני לא צורבת דיסקים), המזגן של האוטו עבד כמו שצריך, הסיגריה לא צרבה יותר מדי בגרון, ופתאום התמלאתי אושר קיצוני, כזה שעושה חשק לפתוח את החלון של האוטו ולשאוג מרוב שמחה. במקום לשאוג הגברתי את הווליום, זייפתי שירים, תופפתי על ההגה במרץ, וחתכתי נתיבים ממש כאילו אני במונטה קארלו. בדיוק בשביל הרגעים האלה שווה לחיות, כשלפתע, בלי קשר לכלום, הבטן שלי מוצפת אור, והכל הכל הכל נראה מושלם לגמרי.

שאר היום היה המשך נפלא של הנסיעה, הארוחה הייתה מצוינת, השתכרתי קצת ודיברתי שטויות, אבל זה היה בחברה סלחנית, שמצאה את ההשתטות שלי חיננית, אחר כך הלכתי לסרט בסינמטק (חייל מצטיין, עם חואקין פיניקס, שווה), ואז נסעתי לדירה של ורדי, להיפרד מהם לפני שהם חוזרים לפריז. כל הזמן הזה האושר לא הפסיק לקרון עלי לרגע, לעצי המגנוליה ברחובות תל אביב היה ניחוח מצוין, רוח נעימה של סתיו התחילה לנשוב, גברים הסתכלו עלי בהתפעלות, והזכות לפלרטט, איזה כיף לפלרטט! החלפת המבטים החד משמעיים האלה, שגורמים לכוס שלי להתכווץ בתשוקה.

הרגשתי שיש שם חיים, ממש בקצות האצבעות שלי, מעבר לחלון המכונית, חיים שוקקים, מלאי אירועים, מרתקים, שיכול לקרות בהם הכל. ובינתיים אין לי אומץ לגעת בהם ממש, אבל גם זה יגיע, וגם הציפייה הזו נפלאה.

הצלחתי לא לנתח רוב הזמן. ידעתי באיזשהו מקום שאולי הכל נובע מכך שאני מתחילה להוריד את המינון של הפרוזאק, והרגשות שלי מתחילים להקצין שוב, אבל לא היה אכפת לי, ולא היה לי חשק לדאוג בגלל זה. יום שלם הכל היה מלא שמחה, ודיינו.