לשאוף לנשוף

בנים שוב מוזהרים – לא לקרוא!

אחרי מתקפת היוגורט, החזית התמקמה מחדש, או נדדה טיפה צפונה, והעבירה אותי לסיוט מס. אחד של החוויה הנשית הפרטית שלי: דלקת בדרכי השתן. אני לא רוצה לדבר על זה, כי הנושא באמת כאוב מדי, אבל אין הרבה דברים שאני פוחדת מהם יותר. למרבה המזל לא איבדתי את העשתונות, אצתי לבית המרקחת, קניתי כדורי חמוציות, שתיתי ליטרים של מים, התפללתי באדיקות, ולעת עתה, חמסה חמסה חמסה, טפו טפו טפו, מלח מים שום שמיר, נראה שהצלחתי (אמרתי כבר חמסה חמסה?) להשתלט על העניין (נקישות נמרצות על עץ), אבל בהחלט עברו עלי כמה שעות של חרדה, בהן התחננתי בפני הכוס שלי שיפסיק לעשות בעיות, ויתחיל להתנהג יפה.

בנים – מכאן מותר להתחיל לקרוא

זה הוביל אותי למחשבות על היחסים המורכבים שיש לי עם אותו איבר. אמא שלי מספרת שבגיל ארבע באתי ושאלתי אותה למה כשאני נוגעת בקונצ'יטה שלי (conchita, פירושה צדף קטן בספרדית, וחבל שבעברית אין מילה כל כך מקסימה לכוס) יותר נעים לי מאשר כשאני נוגעת במקומות אחרים בגוף. לדבריה, היא הסבירה לי שיש שם איבר קטן שנקרא דגדגן, והוא זה שעושה את הנעים. עד היום אני מתרשמת מהעובדה שהאל הטוב נתן לנו איבר זעיר שנועד רק לעשות נעים, לא שאין לי טענות, כמובן.

 באותה הזדמנות הוא לא יכל לתת לנו את היכולת לגמור באותה מהירות כמו גברים? או לחסוך את הצורך בללמוד איך לגמור? אבל שוב אני סתם מתלוננת, רבאק, אולי לוקח לנשים יותר זמן להפיק את מלוא ההנאה, אבל מרגע שאנחנו לומדות...

לא שלגברים אין יחסים מורכבים עם הזין שלהם, אבל אפילו המורכבות הזו אצלם יותר פשוטה. הזין חיצוני, רואים אותו, הפגמים, אם יש כאלה, ברורים, ואצלנו? קפלים מסתוריים, רטיבות משיית, צבע אלמוגי שכזה, והכל חבוי, עדין, ביישן. כדי לראות אותו צריך הערכות מיוחדת:  מראה, כדי שאפשר יהיה בכלל לראות מה קורה שם, ומפה, שתסביר מה זה כל דבר, ואיפה מתחבא הדגדגן הזה למען השם?

זוכרת את עצמי בגיל אחת עשרה וחצי, בוחנת את השערות שהתחילו לבצבץ שם, תוהה אם זה טוב או רע. בערך חצי שנה אחר כך אמא הסבירה לי שצריך לגלח בבית שחי ובצדדים של המפשעה, כי לא יפה שיראו, חצי שנה לאחר מכן קיבלתי וסת ראשונה, לא נבהלתי, הוכנתי היטב, הדבר היחיד שהטריד אותי היה איפה לעזאזל דוחפים טמפון, כך שלקחתי מראה קטנה, נשכבתי על המיטה, פישקתי רגליים, וחיפשתי חור. וחור? אין. החור הכי קרוב בסביבה היה זה של התחת, ולמרות שלא הייתי מאוד נבונה, היה ברור שלא לשם אמור להיכנס הטמפון.  מה יכלתי לעשות חוץ מניסיונות אקראיים? בסוף הוא נכנס לאנשהו, ומרוב שהייתי מבועתת מהמחשבה שמא אקרע לעצמי את קרום הבתולין, הכנסתי רק את קצה הטמפון, ולא הבנתי למה נורא כואב לי ללכת. גם תהיתי, אם טמפון כה זעיר מכאיב כל כך, איך אמור להיכנס לשם זובי?

בערך בגיל הזה גיליתי את הפלא שבלעשות לעצמי נעים, לא שהבנתי איך זה בדיוק קורה, וגם כל הנושא היה אפוף תחושת חטא גדולה, מה שלא מנע ממני לחטוא מדי לילה.

בגיל שש עשרה וחצי איבדתי את בתוליי, היה לא קל בכלל. היה לא נעים. היה כואב. שנתיים וחצי אחר כך למדתי סוף סוף לגמור כשעוד מישהו נמצא בסביבה ועוזר לי בתהליך.

כל תיאור התלאות האלה בא לנסות להדגים אפס קצהו של מערכת היחסים הטעונה שנוטה להיות לי עם אותו איבר יקר. מצד אחד הוא מסב לי המון שמחה, מצד שני, גדודים של פרסומאים עמלים לשכנע אותי שהוא מסריח, מפריש, ומקור למבוכה תמידית. כמובן שלפרסומאים יש פתרון: אני יכולה לשים טיטול, להשתמש בסבון כוס מיוחד, או לדחוף פקק קטן, שעשוי להרעיל אותי, כדי שלא יריחו, לא ירגישו, לא יראו.

ואני אומרת, לא הגיע הזמן להקים את התנועה לשחרור הכוס?