אחד הדברים הטובים שמשמו השאיר לי, זו חיבה להיפ-הופ. לאיש טעם מוזיקלי משובח, הוא אפילו נוסע מדי שנה לפסטיבל הג'אז. אני לא כזו, פרחה מוזיקלית שכמותי, אבל מה? נוחה להשפעה. כך שבמשך שנה מצאתי את עצמי מקשיבה לדיסקים איכותיים, ואפילו, פוי, נהנית מהעניין.
לולא הוא, לא הייתי הולכת לראות את "ערוצים של זעם", הסרט הדוקומנטרי על סאבלימינאל ותאמר נאפר, והיה חבל הרבה.
הנטייה הפוליטית שלי מאוד ברורה, יש שיקראו לה שמאל קיצוני, יש שיקראו לזה שמאל סהרורי, יש שיקראו לי בוגדת, ואללה, אין לי יותר מדי בעיה עם זה.
אז מה היה לנו שם? מצד אחד, סאבלימינאל, MC שקורא לעצמו "ראפר ציוני", ומצד שני, תאמר נאפר (לקרוא tamer), בחור שנולד וחי בלוד, ומתגאה בכינוי הראפר הערבי הראשון. אי שם בהתחלה, סאבלימינאל היה זה שנתן את הבמה, או הפוש הראשוני לתאמר, אבל מאז עבר די הרבה, שני הצדדים הקצינו, ותאמר, שבהתחלה שר באנגלית או בעברית, התחיל לשיר בעיקר בערבית.
הסרט מייצג בצורה ברורה את התהליך שעברנו כאן בשנים האחרונות, החל מאשליית הדו-קיום שהתחילה להתפתח, וכלה בשני הצדדים הזועמים, שמחופרים לגמרי בעמדותיהם, וכבר לא מוכנים להקשיב לצד השני.
ניסיתי להתגבר רב הסרט על הנטייה הטבעית שלי ולראות רק צד אחד. והאמת? לא היה כזה קשה, כי הסרט מראה בצורה מאוד מוצלחת את ההקצנה שחלה גם בעמדות של תאמר, שעברו מדו קיום לתמיכה בזכות השיבה, וכשראיתי שהוא מדבר לקהל הישראלי ולקהל הערבי במילים שונות לחלוטין, הבנתי במידה מסוימת גם את הכעס של סאבלימינל עליו.
היו רגעים בהם הבנתי על מה סאבלימינל מדבר, והיו קטעים בהם תאמר דיבר שטויות גמורות, כששוב הביא את ההשוואה האווילית בין צה"ל לנאצים. מה שעזר להפוך את הסרט למסמך מרתק היא העובדה שתאמר וסאבלימינל (או בשמו הלא ראפרי, קובי) הם אנשים מאוד אינטליגנטיים, מוכשרים, רהוטים.
ולמרות חילוקי הדעות האידיאולוגיים, מסתבר שלאחרונה יש הופעות רבות בהן עולים על אותה במה מוקי, הדג נחש וסאבלימינל. אני לא יודעת אם זה מדגים את מצבו העגום של שוק ההופעות, אבל האירוניה הכרוכה בעניין מאוד משעשעת אותי.
ולסיום מילה על "הצל", או ההוא שפועל לצידו של סאב: מזמן לא ראיתי מישהו שעורר בי כזו בחילה פיזית. האיש גזען במובן המכוער ביותר של המילה, שוביניסט במשמעות המקורית של העניין, ואם הייתי יכולה להקיא לפי הזמנה, הייתי שמחה להקיא עליו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
